דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי
שלום אורח
 

התחברות

שכחתי סיסמא
עדיין לא נרשמת?
English עברית العربية
סגורחדש! חיפוש בכל מאגרי הספרייה
חפש
אוספים וארכיונים > אסיפת בחירות > אסיפת בחירות > מערכות בחירות > בחירות 1961 – בצל עסק הביש

בחירות 1961 – בצל עסק הביש

​​​​

 

הבחירות לכנסת החמישית נערכו פחות משנתיים לאחר הבחירות לכנסת הרביעית. הבחירות נערכו באווירה של משבר, כאשר דוד בן-גוריון התפטר מראשות הממשלה בסוף חודש ינואר 1961 לאחר שוועדת שרים, "ועדת השבעה" קבעה שלבון אינו אשם ב"עסק הביש", פרשת כישלון הפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית במצרים. ימים מעטים לאחר מכן הדיח מרכז מפא"י את פנחס לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות וגם סילק אותו למעשה מן המפלגה. בן-גוריון סבר שהוא יוכל לשוב ולהקים ממשלה חדשה, אך נתקל בקושי לא צפוי מצד שותפיו לקואליציה, כש"אחדות העבודה" סירבה להשתתף בממשלה חדשה בראשותו של בן-גוריון ללא מנדט חדש מהבוחר. בעקבות "אחדות העבודה", גם מפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית סירבו להשתתף בממשלה חדשה כזאת. מפא"י ניסתה להציע ממשלה בראשות לוי אשכול, אך דומה שהיה זה כבר מאוחר מדי ומפא"י הגיעה למסקנה שעליה להיערך לבחירות חדשות.
 
מעבר לנסיבות הפוליטיות והקואליציוניות, ומעבר למאבק האישי בין בן-גוריון ולבון ובין קבוצות שונות במפא"י, במבט רחב יותר בחירות 1961 העלו על הפרק נושאים בסיסיים בתחום תקינות המשטר במדינת ישראל. שאלות חשובות עמדו במרכז הדיון הציבורי, גם אם חלקו נסתר מעיני הציבור, שלא ידע בדיוק את פרטי "העסק הביש" וגם לא ניתן לו לדעת בדיוק מי האישים המעורבים ברמה המעשית. בשנת 1961 עלו על הפרק שאלות הנוגעות לפיקוח על זרועות הביטחון, לחלוקת התפקידים והאחריות בין זרועות הביטחון ובינן ובין הממשלה והרשות המפקחת, כלומר הכנסת. שאלה מרכזית נוספת הייתה מי צריך לחקור כישלונות של דרגים מבצעיים, האם צריכה להיות חקירה פנימית או חקירה משפטית-חיצונית. השאלות הנוגעות לתקינות השלטונית ולחלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון כפי שהן עלו לקראת הבחירות של 1961 הן מנושאי העומק של מדינת ישראל מאז ועד ימינו.
 ​ חברי הכנסת של מפא"י מצביעים לממשלה החדשה​
​ ​
 ​

​

 

כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​
כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​​
​ ​ ​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
 

 

 

 

כל המערכות​
​
​1949 •​ 1951​ •​ ​1955 •​ 1959 •​ ​1961 •​​ 1965​​ •​​ ​1969 •​​ 1973 •​​ 1977 •​​ 1981
​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​
​ ​ 1984​ •​​​ 1988​ •​​​ 1992​ •​​​ 1996​ •​​​ 1999​ •​​​ 2003​ •​​​ 2006​ •​​​ 2009​ ​ ​

 

  

 

 

"העסק הביש"​ ​ ​
הבחירות לכנסת הששית התקיימו בצלה של "הפרשה" או "העסק הביש". מדובר בכישלון של פעולת חבלה חשאית שישראל ביצעה בתחומי מצרים באמצעות רשת של סוכנים שגויסו מקרב צעירי הקהילה היהודית במצרים. הצעירים גויסו על-ידי המודיעין הצבאי הישראלי ופעלו במסגרת יחידה 131 שהייתה אמונה אז על ריגול במדינות ערב. החוליות מהסוג הזה נועדו לשעת מלחמה, לצורך פעולה בעורף האויב, ועד אז היו אמורות להיות רדומות. ביוני 1954 הוטלה הפעלת הרשת על אברי אלעד.

בינתיים, התעוררה דאגה בישראל נוכח דיווחים על כוונתה של בריטניה לפנות את צבאה מתעלת סואץ. במודיעין הצבאי הישראלי נרקמה תוכנית לבצע שורה של מעשי חבלה במצריים, תוך יצירת הרושם שהפיגועים הן מעשה ידיה של תנועה לאומנית מצרית. בכך ביקשה ישראל לשבש את היחסים בין מצרים ובין בריטניה והמערב. התקבלה החלטה שלצורך פעולות החבלה תופעל החוליה של אברי אלעד. ביולי 1954 הטמינו אנשי החוליה מטען חבלה בדואר באלכסנדריה ולאחר מכן הניחו מטענים בספריות אמריקניות בקהיר ובאלכסנדריה. לשיאם היו אמורים מעשי החבלה להגיע ב-23 ביולי 1954, יום השנה למהפכה הקצינים במצריים. התכנית הייתה להניח מטעני חבלה בבתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. הפעולה נכשלה בגלל תקלה טכנית באחת הפצצות.
 
ניהול החוליה והפעלתה לא עמדו באמות מידה של פעולה מודיעינית חשאית בארץ אויב. המידור היה חלקי, דרכי מילוט לא הוכנו כראוי, יותר מדי אנשים היו מעורבים בתחזוקה השוטפת של החוליה הרדומה. לכידתם של מבצעי הפיגועים הביאה עד מהירה לנפילת החוליה כולה ולפגיעה ברשתות המודיעין הישראלי במצרים. ביולי 1954 הועמדו לדין 13 חברי החוליה, כשרק אברי אלעד מצליח למלט עצמו ממצרים. בין העצורים היה מאיר (מקס) בנט, שאמנם היה איש מודיעין ישראלי אך לא היה חלק מהחוליה. בינט התאבד בכלא המצרי בדצמבר 1954 לאחר שעונה קשות. באותו חודש החל משפטם של חברי הרשת. שני הבכירים בה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות ונתלו בינואר 1955. שלושה חברים אחרים נידונו למאסר עולם, שניים לתקופות מאסר של שבע שנים, ומרסל ניניו נידונה ל-15 שנות מאסר. שניים זוכו מאשמה.
 
לציבור הישראלי לא הותר לדעת את פרטי "הפרשה". ראש הממשלה שרת מינה את ועדת אולשן-דורי, שהורכבה משני חברים: נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי. השאלה שעמדה במוקד החקירה הייתה "מי נתן את ההוראה", כלומר מי הורה על הפעלת החוליה לצורך ביצוע מעשי החבלה. בעיקר נבדק החשד ששר הביטחון, פנחס לבון, הוא שנתן את ההוראה. ועד אולשן-דורי לא הצליחה לברר האם אכן כך היה.
 
במשך שנים אחדות, עד שנת 1960, שככו הדי "הפרשה". עד שברבות הזמן הועמד לדין אברי אלעד, בחשד שהיה סוכן כפול בשירות המצרים. אלעד טען שבמודיעין הצבאי הישראלי זויפו מסמכים. בינתיים, פנחס לבון דרש מבן-גוריון לנקות אותו מכל אשמה. בן-גוריון סירב. השאלה "מי נתן את ההוראה" נותרה ללא פתרון. ראש המודיעין הצבאי, אל"מ בנימין ג'יבלי הפנה את האשמה לעבר לבון, בטענה שלבון הוא שנתן לו את ההוראה, ועשה זאת בעל-פה. "הפרשה" סירבה להיעלם והמשיכה לעשות שמות בציבוריות הישראלית ובמערכת הביטחון.
ממשלת ישראל החליטה להקים את "ועדת השבעה", ועדה של שבעה שרים בראשות שר המשפטים פנחס רוזן. בדצמבר 1960 קבעה הוועדה רשמית שלא פנחס לבון הוא שנתן את ההוראה. יתרה מכך היא קבעה שלבון כלל לא ידע על הפעולה במצרים. בנימין גיבלי נאלץ להתפטר מצה"ל. כעת התחזקה הסברה שמסמכים שהוצגו לוועדת אולשן-דורי אכן זויפו, כפי שטען אברי אלעד. עלה חשד שוועדת אולשן-דורי קיבלה דיווחים שקריים שהביאו אותה לא להיות מסוגלת להכריע מי נתן את ההוראה, כלומר מי אחראי לכישלון החמור במצרים.
 
"הפרשה" בולטת ככישלון ביטחוני מן המעלה הראשונה. הן ברמה המבצעית, הן בשיקול הדעת הלקוי, הן בקבלת ההחלטות, הן בנטילת האחריות ובקביעת סדרים ברורים של כפיפות, ניהול, בקרה וביקורת. יתרה מכך, "הפרשה" איימה לסבך את ישראל ברמה הבינלאומית ולפגוע ביחסיה עם מדינות המערב, מעבר לנזק שבחשיפת פעילות חשאית אלימה ועוינת שישראל ניהלה על אדמתה של מצרים.
 ​ מפ"ם- הפרשה​
​ ​
 

​

 

כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​
כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​​
​ ​ ​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
 

 

 

 

כל המערכות​
​
​1949 •​ 1951​ •​ ​1955 •​ 1959 •​ ​1961 •​​ 1965​​ •​​ ​1969 •​​ 1973 •​​ 1977 •​​ 1981
​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​
​ ​ 1984​ •​​​ 1988​ •​​​ 1992​ •​​​ 1996​ •​​​ 1999​ •​​​ 2003​ •​​​ 2006​ •​​​ 2009​ ​ ​

 

  

 

 

שיגור הטיל שביט 2​ ​ ​
בשעת בוקר מוקדמת ב-5 ביולי 1961 שיגרה ישראל את הרקטה "שביט 2". שיגורה לווה בהד תקשורתי ניכר. בתמונה שצולמה לפני השיגור, נראו ראש הממשלה דוד בן גוריון וסגן שר הביטחון ליד הרקטה, ולצדם הרמט"ל צבי צור וכן מנכ"ל רפא"ל. בן-גוריון פרסם הודעה חגיגית שבה תיאר את "שביט 2" כרקטה לצרכי מחקר מטאורולוגי.
 
שיגור "שביט 2" תפס מקום מרכזי בתקשורת בארץ ובעולם, גם על רקע העובדה שהוא בוצע כחודש וחצי בלבד לפני הבחירות לכנסת החמישית. האופוזיציה והעיתונות טענו שמדובר בתרגיל לצרכי הבחירות. גם בעולם עורר השיגור תגובות, מהבעת התפעלות על יכולתה הטכנולוגית של ישראל ועד לדאגה באשר להשלכות האפשריות על מרוץ החימוש במזרח התיכון. לא נפקד גם מקומן של השערות בדבר קשר אפשרי בין טכנולוגיית הטילים הישראלית המתפתחת ובין יכולתה של ישראל לפתח יכולת בתחום הגרעין. במדינות ערב התחוללה סערה בעקבות שיגור "שביט 2" וביולי 1962 ביצעה מצרים בראשות נאצר שיגור מוצלח של טילי קרקע-קרקע מתוצרתה. בראשית 1963 התגלה כי פרויקט הטילים המצרי זוכה לסיוע מצד מדענים גרמנים ובקהילת המודיעין הישראלית התגלעה מחלוקת בשאלה עד כמה הפרויקט מאיים על ישראל וכיצד יש להתייחס אליו. כך או אחרת, שיגור "שביט 2" האיץ את מרוץ החימוש במזרח התיכון.
 
בסופו של דבר, על הרקטה עצמה נודעו פרטים מעטים בלבד. נראה כי היא הייתה קטנה באורח משמעותי ממה שהיה אפשר להבין על פי הצילום שפורסם ויתכן שמלכתחילה תוזמרו הניסוי וחשיפתו החלקית כמהלך של מלחמה פסיכולוגית. באשר להשפעת השיגור על מערכת הבחירות של 1961, הדעות חלוקות. בן-גוריון רצה להופיע בפני הציבור כמנהיג ותיק, שקול, מנוסה וחזק שיש להמשיך להפקיד בידיו של מושכות השלטון. בבחירות עצמן איבדה מפא"י מכוחה. יחד עם זאת, נותר בקרב רבים הרושם ששיגור "שביט 2" במועד שבו בוצע נועד להשפיע על הציבור לקראת הבחירות.
 ​ מכובדים צופים ברקטה​
​ ​
 

​

 

כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​
כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​​
​ ​ ​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
 

 

 

 

כל המערכות​
​
​1949 •​ 1951​ •​ ​1955 •​ 1959 •​ ​1961 •​​ 1965​​ •​​ ​1969 •​​ 1973 •​​ 1977 •​​ 1981
​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​
​ ​ 1984​ •​​​ 1988​ •​​​ 1992​ •​​​ 1996​ •​​​ 1999​ •​​​ 2003​ •​​​ 2006​ •​​​ 2009​ ​ ​

 

  

 

 

פנחס לבון​ ​ ​
פנחס לבון (1976-1904) נולד בגליציה ועלה ארצה בשנת 1929. עוד בטרם עלה ארצה היה מראשי תנועת הנוער "גורדוניה" ואיש מפלגת "הפועל הצעיר". מראשית ימיו בארץ היה פעיל בולט במפא"י. בשנים 1951-1949 היא מזכיר ההסתדרות הכללית וכן כיהן כשר החקלאות בין השנים 1950 ו-1952. עם פרישתו הראשונה של בן-גוריון מהממשלה, מונה פנחס לבון לשר הביטחון וכיהן בתפקיד בין השנים 1953 ו-1955.
 
במהלך כהונתו של לבון כשר הביטחון אירע מה שמכונה "העסק הביש​". רשת ריגול וחבלה ישראלית שפעלה במצרים ושהיו חברים בה גם צעירים יהודים-מצרים, נלכדה בידי השלטונות. שניים מחברי הרשת נידונו למוות ואחרים נשלחו למאסר ארוך. בחוגי השלטון בישראל עלתה מיד השאלה "מי נתן את ההוראה", כלומר מי היה אחראי להפעלת הרשת במצרים. רבים האשימו את שר הביטחון פנחס לבון, ואף הביאו ראיות ישירות ועקיפות להאשמותיהם. בשנת 1955 נאלץ לבון להתפטר על אף שוועדת חקירה ממשלתית שהוקמה בהוראת ראש הממשלה משה שרת לא קבעה שלבון נתן את ההוראה. בעקבות כך חזר בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון ולזירה הפוליטית בכלל.
 
פנחס לבון המשיך לשמש מזכיר ההסתדרות וללחום לטיהור שמו. עם זמן התגלה שעדויות של אנשי אגף המודיעין של צה"ל בפני ועדת חקירה נוספת היו מתואמות וכי מסמך מסוים אף זויף על-ידי מזכירתו של בנימין ג'יבלי, ראש אמ"ן, שהתפטר מצה"ל בעקבות הגילוי. גם לאחר כל זאת וגם לאחר גילויים נוספים שחיזקו את טענותיו של לבון שלא הוא נתן את ההוראה, ואפילו לאחר ש"ועדת השבעה" שכללה שבעה שרי ממשלה בראשות שר המשפטים פנחס רוזן, קבעה שלבון לא נתן את ההוראה, לא יושרו ההדורים בין לבון ובין דוד בן-גוריון. בראשית שנת 1961 בלחץ בן-גוריון, החליט מרכז מפא"י להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות ולהסיר את שמו מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת.
 
מאבקו של פנחס לבון בבן-גוריון ומאמציו לבירור האמת ב"פרשה" זכו לכינוי "פרשת לבון". בעקבותיה נוצר עימות בין בן-גוריון ולוי אשכול, בשנת 1964, כשאשכול סירב להקים ועדת בדיקה משפטית שתחקור את פעולתה של "ועדת השבעה". בן-גוריון ואשכול התעמתו במרכז מפא"י, ולראשונה הסתיימה התמודדות כזאת בהפסד לבן-גוריון. בעקבות תבוסתו, הקים בן-גוריון את מפלגת רפ"י וגורש ממפא"י. רפ"י התמודדה באורח עצמאי בבחירות לכנסת השישית בשנת 1965. בינתיים, הגיעה לקצה הקריירה הציבורית של פנחס לבון, שלא הצליח להקים מסגרת מפלגתית חלופית. בריאותו נפגעה מאוד והוא אף לקה בשיתוק. פנחס לבון נפטר בחודש ינואר 1976.
 ​ פנחס לבון (1976-1904)​
​ ​
 

​

 

כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​
כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​​
​ ​ ​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
 

 

 

 

כל המערכות​
​
​1949 •​ 1951​ •​ ​1955 •​ 1959 •​ ​1961 •​​ 1965​​ •​​ ​1969 •​​ 1973 •​​ 1977 •​​ 1981
​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​
​ ​ 1984​ •​​​ 1988​ •​​​ 1992​ •​​​ 1996​ •​​​ 1999​ •​​​ 2003​ •​​​ 2006​ •​​​ 2009​ ​ ​

 

  

 

 

מכת עונש למפאי​ ​ ​
אחד השינויים החשובים במפה הפוליטית הישראלית התרחש ערב הבחירות לכנסת החמישית בשנת 1961. המפלגה הפרוגרסיבית, מפלגה ליברלית במרכז המפה הפוליטית, אשר קמה ב-1948 והייתה שותפה לממשלתו של דוד בן-גוריון, החליטה להתאחד עם מפלגת "הציונים הכלליים" הוותיקה ממנה וליצור בכך את המפלגה הליברלית. "הציונים הכלליים" היו בעלי אידיאולוגיה ליברלית-קפיטליסטית והתנגדו למאפיינים הסוציאליסטיים של מפא"י. המפלגה הפרוגרסיבית, לעומתה, השתתפה בקואליציות בראשות מפא"י מקום המדינה ועד הכנסת הרביעית. חבירת שתי המפלגות הליברליות הללו, שלא היו רחוקות ביותר מבחינת קהל בוחריהן (בעיקר עולים ממרכז אירופה, אנשי הבורגנות העירונית), סימנה את ראשית הקץ של שלטון מפא"י. האיחוד בין המפלגות היה אמנם קצר-ימים, אך המפלגה הליברלית הייתה עתידה לכרות ברית עם חרות וליצור את גח"ל, "גוש חרות-ליברלים", הבסיס למפלגת הליכוד שתעלה לשלטון בשנת 1977.
 
בינתיים, ב-1961, האיחוד בין הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית היה אחד המהלכים שהביאו לכך שלא יהיה בכוחו של דוד בן-גוריון להקים ממשלה חלופית לאחר התפטרותו על רקע המאבקים הפנימים במפא"י ו"הפרשה". כשהתחוור לבן-גוריון שהמפלגה הליברלית עומדת להיות עובדה קיימת, וש"אחדות העבודה" מסרבת לסייע לו להקים קואליציה, לא נותרה בידו ברירה אלא להקדים את הבחירות ולקיימן בשנת 1961. השותפים לשעבר בקואליציה שלו היו כעת יריבים וכרזת תעמולה של המפלגה הליברלית החדשה לא הותירה מקום לספק. "תן למפא"י מכת עונש", היא קראה, כשהיא שואלת מטבע לשון משדה הכדורגל. תעמולה גרפית, רעננה, עדכנית לתקופה וממוקדת מאוד: על מפא"י להיענש, יש לסלקה בבעיטה.
 ​ המפלגה הליברלית- תן למפא"י מכת עונש ​
​ ​
 

​

 

כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​
כרזות וכרוזים​ ​ עיתונות​ ​ תצלומים​​
​ ​ ​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
​ ​ מועמדים ותוצאות​ ​ ​
 

 

 

 

כל המערכות​
​
​1949 •​ 1951​ •​ ​1955 •​ 1959 •​ ​1961 •​​ 1965​​ •​​ ​1969 •​​ 1973 •​​ 1977 •​​ 1981
​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​
​ ​ 1984​ •​​​ 1988​ •​​​ 1992​ •​​​ 1996​ •​​​ 1999​ •​​​ 2003​ •​​​ 2006​ •​​​ 2009​ ​ ​

 

  

 

  • שותפים
    לשכת העיתונות הממשלתית; המכון הישראלי לדמוקרטיה; סנונית.
  • אוסף ישראל
    הספרייה הלאומית מקבלת ואוצרת את כל הפרסומים היוצאים לאור בארץ.
  • עיתונות יהודית היסטורית
    האתר מכיל עיתונים יהודיים אשר התפרסמו בעבר בשפות, במדינות ובתקופות שונות.
שעות פתיחהאיך מגיעיםיצירת קשרהספרייה הלאומית, קריית אדמונד י. ספרא, גבעת רם, ת.ד. 39105, ירושלים 9139002, 074-7336336
 
​​​
מה בספרייה
אוספים וארכיונים
קטלוגים ומאגרים
ספרייה דיגיטלית
חינוך
מוזיקה