ביוני אותה שנה, הוסיפה ממשלת ישראל להוראות את ההסתייגות "ואינו בן לדת אחרת", אך גם החליטה כי די בהצהרת הורים על כך שילדם יהודי כדי לרשום אותו כיהודי. הדבר היה בלתי-נסבל מבחינת הסיעות הדתיות, והביא לפרישת המפד"ל מן הממשלה. דוד בן-גוריון הקים ועדת שרים שתבדוק את הסוגיה. באוקטובר 1958 שלח בן-גוריון איגרת לשורה של אישים יהודים בעולם וביקש את חוות דעתם בדבר האפשרות להגדיר את הלאומיות היהודית בנפרד מהדת היהודית. רובם צידדו בעמדת היהדות האורתודוקסית, אך הדבר לא פתר את השאלה שנודעה כשאלת "מיהו יהודי", ושהייתה עתידה לרחוש בציבור ובפוליטיקה הישראלית עד ימינו. |
|
חודשים אחדים לפני הבחירות לכנסת הרביעית, פרצו אירועים שנודעו לאחר מכן כ"אירועי ואדי סאליב". האירועים פרצו ביולי 1959, כשהמשטרה התערבה בהפרת סדר בבית קפה בשכונת ואדי סאליב, בעיר התחתית בחיפה. המשטרה ירתה ברגלו של תושב השכונה שהיה שיכור והתפרע. תושבים נאספו והפגינו ליד מקום התקרית ובימים שלאחר מכן נערכו הפגנות בעקבות שמועת שווא כאילו פצוע הירי, יעקב אלקריף, מת מפצעיו. ההפגנות גלשו אל שכונות אחרות של חיפה, כללו ידויי אבנים, פגיעה בעסקים, ביזה, חסימת כבישים ופגיעה בסניפים של מפא"י וההסתדרות. מהומות התחוללו גם בערים אחרות בישראל. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את האירועים.
בדיוני הוועדה עלו טענותיהם של העולים מצפון-אפריקה לאפליה וליחס מתנכר מצד הממסד. אירועי ואדי סאליב העלו לתודעת הציבור הישראלי את מצוקתם ותחושותיהם הקשות של העולים בני עדות המזרח. הממשלה הגיבה במהירות וטיפלה במוקד המהומות, ואדי סאליב. אמנם התחוללה סערה פוליטית והנושא עלה במערכת הבחירות, אך מפא"י הצליחה לבלום את הנזק התדמיתי שהאירועים יכלו לגרום לה.
|
|
|