בניגוד לאימרה הידועה, לא כל תמונה שווה אלף מילים. יש מאורעות שגם אלף תמונות ואלף-אלפי מילים לא יוכלו להביע את הזוועה והאימה שמאחוריהם, ואפילו ממה שמסתירות שתי המלים הבודדות שנכתבו ביד נחפזת, בגב אותו תצלום: Ghetto Rzeszów. הגטו בעיר ריישא.

 

העיניים שבות ומביטות בתצלום, שכעת תוכנו ברור יותר: אלו, אם-כן, יהודים ברישא (ז'שוב), בימים הראשונים לכיבוש הגרמני של העיר הגדולה במרכז גליציה. "ביומיים הראשונים לא פגעו הגרמנים באדם", סיפר אחד הניצולים מן השואה שהתחוללה בעיר, "וביום השלישי גייסו את היהודים לניקוי הרחובות..." זהו, אפוא, אחד מימי ספטמבר 1939, שבו יחסם של הכובשים הגרמנים לאוכלוסייה היהודית המקומית לא נראה כה מאיים: התעללויות, צווים והגבלות, אך שום דבר החורג מעבר למנת ההתעמרות שהיהודים הורגלו לה בעת מלחמות ופרעות.

 

האם צילום עבודות הכפייה היה גם הוא חלק מן ההשפלה הקולקטיבית, מרמיסת כבוד האדם? או שמא מדובר בצילום תמים? מיהו, בעצם הצלם? קצין גרמני שביקש להנציח את רגעי ההנאה שהסבה לו הזוועה, או אולי עובר אורח מקרי שאחז בידו מצלמה? ייתכן שאותם יהודים צולמו בכלל בסתר, מבעד לחלון. הזווית הגבוהה שממנה צולמו הדמויות, עשויה לתמוך באפשרות כזאת. אפשר להעלות על הדעת היסטוריה פשוטה יחסית של הצילום: יתכן שמי שעשה אותו היה פולני שנחרד ממראה עיניו, וביקש לתעד את המאורע. הוא פיתח את התמונה בחנות הצילום המקומית, אצל מכרו הצלם, שהיה רגיל לבצע בעבורו עבודות מעין אלה, וכמו תמיד, חתך בעבורו את השוליים בקפדנות, כדי שיתאים התצלום ליתר התמונות שבאלבום. כשהגיש הצלם את התמונה לידידו בחנות, הוא התבדח מעט על חשבון היהודים – בבחינת "הנה הם סוף-סוף עובדים", או אולי אמר משהו בסגנון "נטאטא את היהודים כמו שהם מטאטאים את הלכלוך", ואולי הוא עשה זאת בדממה, בשפתיים חשוקות, כיאות לבן-אנוש החוזה בחפים מפשע שעד מהרה יובלו אל מותם האכזרי. מבטו ננעץ לרגע בתנועת המטאטאים שבידי אותם קרבנות, אשר קפאה בעין המצלמה. גופם, זה שברור לכל כי הוא נידון למוות, נראה דומם במקומו, בחוסר תנועה.

 

אלו, מן הסתם, רגליו של עובר-אורח פולני תמים שעבר במקום באקראי. זה בוודאי אינו חייל נאצי, המפקח על עבודות הכפייה, שהרי הוא אינו נועל מגפיים כמותם. ומה פשעו של הפולני התמים, שעבר ברחוב וראה את אשר מעוללים הגרמנים, או אפילו צילם זאת מבעד לחלון, הרי לא יכול היה לחזות את אשר יתרחש! והרי אפילו אחד מבניה היהודים של ריישא, המנהיג הציוני מאיר יערי, לא יכול היה ממקום שבתו בקיבוץ מרחביה להבין את גודל הזוועה: "...ואיך זה אפשרי שעיר כזאת", זעק יערי בדברו על ריישא לפני חבריו בישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, ב-1943, "שֶערים שלימות כאלו, תוכנסנה לקרונות-רכבת חתומים, תישרפנה במשרפות, תישמדנה בחשמל תוך שעות ספורות? המסוגל מוחנו לתפוס את הדבר הזה, התוכל נפשנו להכיל?"