מה בספרייה > בלוג הספרייה > כיכרות האינקוויזיציה עוד איתנו
26
7.2012
כיכרות האינקוויזיציה עוד איתנו
נערך על ידי: Ioram Melcer
קטגוריות: היסטוריה יהודית
26.07.2012 08:01

אנו רגילים לחשוב על האינקוויזיציה כעל פרק היסטורי. בתי דין מחמירים, בראשותם של אנשי כנסייה עטויי גלימות, ראשיהם נתונים בברדסים. תמונות של נחקרים-מעונים העקודים לסדים, גופם נמתח בידי מענה מקצועי המסובב את המנוף. בכיכר העיר עורמים עצים למדורת המוקד, המונים מתחילים להיאסף מכל עבר, לצפות במחזה, ליטול חלק במופע החי, שיסתיים בשריפת הכופרים לעיני כל. קודם לכן יזכה ההמון לשמוע את מנהיגיו הרוחניים, אנשי הכנסייה הנושאים דרשות ונאומים, מתרים בעם לבל יסטה מהדוגמה הנוצרית. חיים של אימה, אינקוויזיציה שהיא משטרה ובולשת, פרקליטות ותביעה וגם בית-דין. וכל זה עבורנו הוא אוסף של תמונות דמיון, סיפור מן העבר.

 
זאת ועוד. אנו רגילים לחשוב על האינקוויזיציה בהקשר של ספרד. פחות מושרשת בנו המודעות לכך שגם בפורטוגל פעלה אינקוויזיציה. במשך כמעט 300 שנה (1821-1536), פרט להפוגות בנות שנים אחדות, התקיימה האינקוויזיציה הפורטוגלית ורדפה יהודים, יהודים מומרים, אנוסים וצאצאיהם, וגם כל מי שנחשד בכפירה אחרת, בכישוף ובסטייה מהדת הקתולית הרשמית. בערים הראשיות של פורטוגל, ליסבון, אוורה וקואימברה, וכן במושבות הרחוקות של האימפריה הפורטוגלית באסיה ובאמריקה, רחשה האינקוויזיציה פעילת ורבו המדורות ששרפו בהן חשודים למיניהם, וגם ספרים שנקבע שהם מפיצים כפירה.

 

הספרייה הלאומית רכשה לאחרונה 39 דרשות שנאמרו בטקסי אוטו דה פה, המופעים הפומביים המחרידים שבהם שרפו את הנידונים לעיני ההמון. בידי הספרייה כעת מצויות חוברות מודפסות מן המאות ה-17 וה-18, שהכתוב בהן נאמר בריש גלי בליסבון, באוורה ובקואימברה, ממש ברגעים שקדמו לשריפת האומללים.


ממרחק השנים, לא רק הלב מתקומם על הרדיפה, אלא גם השכל הישר. את מי רדפה האינקוויזיציה 150 ו-200 שנה לאחר שהוקמה, כשלא היו עוד יהודים בפורטוגל, כשהיה מדובר בצאצאי-צאצאיהם של יהודים שנוצרו בעבר הרחוק, "נוצרים חדשים" מזה דורות. האינקוויזיציה השקיעה את כוחותיה בהמון הנוצרי, חוששת שהוא יסטה מדרכה הרשמית הנוקשה של הכנסייה. והיא גם בוודאי הייתה חלק מתסבוכת זהות פנים-פורטוגלית. עם חלוף השנים והדורות, היהודים נעלמו מעין. הם התערו באוכלוסייה, התבוללו בתוכה, נטמעו במנהגי הסביבה או פשוט היו לנוצרים. וכך היה אפשר להטיל ספק ב"יושרו הנוצרי" של כל אדם, בין אם זרם בעורקיו אחוז זה או אחר של דם יהודי ובין אם לאו. היהודי המוחשי היה ליהודי היסטורי, ליהודי ערטילאי, ולמעשה למהות מופשטת. ומהות זו זרמה בעורקיה של האומה הפורטוגלית במאות ה-16, ה-17, ה-18 ולמעשה עד עצם ימינו.


האינקוויזיציה עסקה אם-כן בניסיון לעקור יסוד זר מתוך הגוף, הדם, הדנ"א של העם הפורטוגלי. חופרת ומחטטת בעבר, בולשת אחר כל זכר להתנהגות יהודית ממשית או מדומיינת. עד כדי כך שכבר במאה ה-17 קמו מבקרים אמיצים ובראשם האב אנטוניו ויירה – מטיף גדול, מלומד ענק ואיש רוח מהבולטים בתולדות פורטוגל – שטענו שכל עניינה של האינקוויזיציה הוא כלכלי-פוליטי: החרמת רכוש וצבירת כוח. ויירה אף טען שיש להתייחס לנוצרים החדשים ולצאצאיהם בדיוק כמו לנוצרים הוותיקים, כי למעשה אין הבדל בין שתי האוכלוסיות.


ואילו אנו, היום, בשנת 2012, כשאנו חושבים על האינקוויזיציה באשר היא הייתה, בין אם בספרד, בין אם בפורטוגל ובין אם במקום אחר, ראוי לנו לזכור שלסיפור ההיסטורי הזה יש סימנים במציאות. הספרייה הלאומית מציינת את רכישת 39 דרשות האוטו דה פה בערב מיוחד שיתקיים ב-23 ביולי.

אבל דומה שכל מי שנוסע לפורטוגל, ומבקר בבירתה הנהדרת ליסבון, טוב יעשה אם כאשר יבקר בכיכר קומרסיו, Praça do Comércio, יזכור כי במקום הזה עצמו, ברחבה הגדולה ומרחיבת העין הצופה על הנהר, נהג להתכנס ההמון, לשמוע דרשות שטנה מפי אנשי הכנסייה ולצפות בשריפתם של יהודים וצאצאיהם של יהודים, בטקסי-מחזה נוראים שכונו בשם Auto da fé, "מעשה של אמונה" או "מופע אמוני".

תגובות למאמר (0)
הוספת תגובה