זוהי הגדה נדירה וייחודית, הגדה לפי מנהג אשכנז, שנכתבה בצפון איטליה, ביד, על קלף, סביב שנת 1450. על פי הכתוב בשולי הטקסט, המכיל 47 דפים, כתב אותה סופר בשם יהודה, והמאייר הוא יואל בן שמעון, או אולי אחד מתלמידיו. כתב היד, האיורים וגם הסימנים האישיים המזהים את יוצרי ההגדה, יחד עם הערה קטנה של שמעון – אחד מאלה שהחזיקו בה לאורך הדורות – הם מכלול של דרישות שלום מרגשות  ממהלך חייה הארוכים, שבהם היא עברה מיד ליד עד הגיעה אלינו.

אך להגדת רוטשילד היה גורל מיוחד דווקא במהלך המאה העשרים הסוערת. עד לשנת 1939 הייתה ההגדה רכושה של משפחת רוטשילד, ומכאן גם השם שניתן לה. במהלך מלחמת העולם השנייה שדדו הנאצים את ההגדה, והיא נעלמה. לאחר המלחמה הופיעה ההגדה שוב, ונרכשה בידי ד"ר פרד מרפי, בוגר אוניברסיטת ייל בארה"ב. בשנת 1948 הוריש ד"ר מרפי את ההגדה לספרייה של אוניברסיטת ייל, ובה היא נשארה עד שנת 1980. אז היא זוהתה כרכוש משפחת רוטשילד, והוחזרה לבעליה – כארבעים שנה לאחר שנשדדה. משפחת רוטשילד החליטה לתרום את ההגדה לספרייה הלאומית בירושלים, שם היא נמצאת עד היום.

ואולם בכך לא תם הסיפור. בהגדה חסרו שלושה דפים, שככל הנראה נתלשו ממנה עוד לפני שנרכשה על ידי משפחת רוטשילד. שניים מהדפים החסרים הוצעו לפני זמן מה למכירה, ונרכשו עבור הספרייה הלאומית הודות לנדיבותם של שני תורמים אלמונים.

כיום ההגדה שוכנת בטח בספרייה הלאומית, ואף מונגשת לקהל הרחב, לאחר שנסרקה, יחד עם שני הדפים שהוחזרו לכתב היד.