אחד האישים הססגוניים שהצליחו להיבחר לכנסת ישראל היה סמי פלאטו, יהודי צרפתי, יליד פולין, ששינה את שמו לשמואל פלאטו-שרון, שעלה ארצה ב-1975. זמן קצר לאחר עלייתו, הוצא נגדו צו מעצר בינלאומי על רקע חשדות לעברות כלכליות חמורות שהוא נחשד בהן בצרפת. פלאטו-שרון החליט להקים מפלגה ולרוץ לכנסת, ככל הנראה גם מתוך מחשבה שכחבר כנסת לא תהיה אפשרות להסגירו. למפלגתו הוא קרא "פיתוח ושלום" וסימנה היה "פש", כראשי-התיבות של שמו. מפלגתו הייתה מפלגת יחיד (דבר שהתאפשר לפי החוק באותם ימים). פלאטו-שרון ניהל מסע בחירות נמרץ, כשהוא מעלה על הפרק את כוונתו ליזום תכניות לבנייה מסיבית וזולה להשכרה למעוטי-אמצעים. העניין השני שהודגש במסע הבחירות של מי שכינה עצמו "האיש הבודד לכנסת", היה הצורך להציל את פלאטו-שרון, שצייר עצמו כיהודי שנרדף על-ידי מערכת המשפט הצרפתית.
בבחירות זכה שמואל פלאטו-שרון ב-30,549 קולות. הייתה זאת הצלחה גדולה, שכן פלאטו-שרון זכה לקולות רבים יותר מאשר הקולות שזכתה בהם "שלומציון", המפלגה שאריאל שרון הקים ב-1976. מספר הקולות של פלאטו-שרון היה 2% מהמצביעים והספיק לו כדי לקבל שני מנדטים. אלא שרשימתו הייתה רשימת-יחיד, ללא אדם במקום השני. כך ירדו לטמיון מחצית מקולות המצביעים שהצביעו עבורו, אך פלאטו-שרון נכנס לכנסת וכיהן בכל שנותיה של הכנסת התשיעית, עד 1981.
