​הקיץ, הספרייה הלאומית קיימה את הסדרה "נפגשים בבבלי", חמשה ערבים שהוקדשו לתלמוד הבבלי וזכו להתעניינות ולהצלחה רבה בקרב הקהל הרב שבא מדי ערב.

 

מנחה המפגשים היה קובי מידן, איש רדיו וטלוויזיה אהוד ומנוסה. כל ערב עסק בהיבט אחר הנוגע לתלמוד – צורתו, מבנהו, פרשנות התלמוד ועוד - בהשתתפות מתדיינים מקשת רחבה של תחומים. הקהל מילא את אולם ארדון בספרייה הלאומית והכרטיסים לערבים אזלו. בין הדיונים על הבמה היו קטעי סטירה ומערכונים של "קלבת שבת" שהוסיפו ממד הומוריסטי ואמנותי.

 

אבל מדוע דווקא התלמוד, ומדוע דווקא בספרייה הלאומית?

 

מראשיתה, חלמה הציונות הקלסית לא רק על ישוב ארץ ישראל אלא גם על תחיית השפה העברית והספרות היהודית הקלסית, והתמקדה בתנ"ך. התלמוד, לעומת זאת, נחשב כיצירה שעיקרה דקויות ימי-ביניימיות הנוגעות לפלח צר יחסית של חוקרי יהדות ומומחים, וכן ללומדים המסורתיים.

 

בשנים האחרונות, לימוד התלמוד חווה תחייה מחודשת. התלמוד החל להחזיר לעצמו את מקומו המכובד בחברה הישראלית, לפחות בקרב קהלים אינטלקטואליים. למרות הפופולאריות הגוברת שלו, הרלוונטיות של הטקסט העתיק והקשר שלו לחברה הישראלית העכשווית טרם מופו עד תום.

 

ד"ר אביעד סטולמן, אוצר אוסף יהדות ע"ש חנה וחיים סלומון, הסביר: "הספרייה הלאומית היא המקום המושלם לדיונים מהסוג הזה ביחס לתלמוד הבבלי ותפקידו בתרבות הישראלית המודרנית. הפכנו למרכז טבעי לסוג כזה של פעילויות. אנו מעמידים מרחב לרשותם של חוקרי דת, אנשי ספרות וישראלים מכל שדרות הציבור לבוא ולהיות מעורבים ולחשוב על הנושאים בתרבות כגון הרלוונטיות של התלמוד הבבלי לחברה הישראלית".