בחירות 2006

 

הבחירות לכנסת השבע-עשרה התקיימו ב-28 במרץ 2006. מועד הבחירות נקבע לאחר שבנובמבר 2005 החליטה הכנסת להתפזר. הרקע לבחירות היה בראש ובראשונה תכנית ההתנתקות, התכנית לפינוי התיישבות הישראלית ברצועת עזה ופינוי ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. כמו-כן תרמה להקדמת הבחירות פרישתו של ראש הממשלה שרון ממפלגת "הליכוד" והחלטתו להקים מפלגה חדשה, "קדימה". פרישתו של שרון הייתה קשורה קשר אמיץ להתנגדות הרחבה לתכנית ההתנתקות בקרב חברי הליכוד, כפי שבאה לביטוי במשאל חברים שנערך במפלגה.
 
התהליך שהוביל לבחירות ב-2006 היה כרוך בתמורות מפליגות במערכת הפוליטית הישראלית: אריאל שרון, שהתעתד להתמודד בראש "קדימה", לקה באירוע מוחי ולא חזר לתפקד. במקומו עלה להנהגת המפלגה ממלא מקומו בראשות הממשלה, אהוד אולמרט. בנוסף לכך, עמיר פרץ היה למנהיג מפלגת העבודה ואילו את החלל שהותיר שרון בליכוד עם עזיבתו מילא מי שהיה שר האוצר בממשלתו, בנימין נתניהו. נתניהו פרש מממשלת שרון על רקע התנגדותו לתכנית ההתנתקות, וכך לקראת הבחירות נוצר מערך מתמודדים חדש: "קדימה", מפלגת העבודה ו"הליכוד", כשבכל אחת מהמפלגות ניצב אדם שאך חודשים אחדים קודם לכן לא היה אמור למצוא את עצמו בעמדת הנהגה לקראת האפשרות להקים ממשלה.
חייל מצביע בבסיס עוצבת יהודה סמוך ליישוב סוסיא.
 

 

  
תשדירי בחירות​ אינטרנט
תשדירי בחירות אינטרנט
 

 

 

 

 

מדיניות קפיטלסטית
אחד הנושאים המרכזיים בבחירות 2006 הייתה שאלת השיטה הכלכלית. בשנים שקדמו לבחירות לכנסת השבע-עשרה, שנות כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר, הופעלה במדינת ישראל מדיניות כלכלית של שוק חופשי על פי התפיסה הליברלית, מדיניות שעודדה את הקפיטליזם במשק. המדיניות הכלכלית הקפיטליסטית שכללה הפרטה נמרצת של נכסים כלכליים שהיו בבעלות המדינה וכן העדפה ברורה של בעלי הון ומשקיעים על פני השקעה ישירה ברווחת הציבור, הצליחה לקדם את כלכלת ישראל בעולם ולהביא לצמיחה מרשימה. אך היה למדיניות זאת גם מחיר משמעותי מבחינת השכבות החלשות יותר וגם מבחינת מעמד הביניים. הקטנת מעורבות המדינה בטיפול בחלשים בחברה וצמצום צורות שונות של סיוע לנזקקים, עוררה כעס רב בקרב רבים. במיוחד עוררה מורת רוח ציבורית התעשרותם המשמעותית של מעטים והתרחבות גדולה של הפערים בחברה, הן מבחינת הכנסות, הן מבחינת רמת החיים.​
התכנית הכלכלית חברתית של מפלגת העבודה
נצחון החמאס בבחירות
חודשיים לפני הבחירות לכנסת השבע-עשרה, התקיימו בראשות הפלסטינית בחירות למועצה המחוקקת. בישראל צפו שהבחירות יסתיימו בניצחון דחוק של מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הרשות הפלסטינית מטעם פת"ח. מול רשימת הפת"ח התמודדה רשימה של החמאס, "רשימת הרפורמה והשינוי". בניגוד לכל התחזיות, זכתה רשימת החמאס ביותר מ-60% מקולות המצביעים והשיגה 75 מושבים בפרלמנט בעוד רשימת הפת"ח משיגה 43 מושבים בלבד. הבחירות נערכו בפיקוח בינלאומי והיו מסודרות וללא הפרעות.
 
התוצאה המפתיעה הציבה אתגר ממשי בפני ממשלת ישראל ערב הבחירות. הציבוריות הישראלית כולה התקשתה להגיב למהפך הפוליטי שאירע ברשות הפלסטינית ואשר הביא להתפטרותה המיידית של הממשלה הפלסטינית בראשות אבו עלא. השמאל הישראלי מיהר לשלול את החמאס כפרטנר למשא ומתן: מפלגת העבודה וכן מר"צ קראו להחרים את החמאס. הימין קרא ללחום בחמאס ללא פשרות. בינתיים, ממשלת אולמרט התלבטה בניסוח המענה המתאים. לאחר זמן-מה, הצהיר ראש הממשלה אולמרט כי ממשלת חמאס אינה פרטנר ושממשלת ישראל תתייחס לממשלה פלסטינית בראשות החמאס או בהשתתפותו כאל גוף לא רלוונטי.
 
באווירת ערב הבחירות הפכה הצלחת החמאס לנושא במאבק בין המפלגות. הימין טען שההתנתקות ופירוק הישובים היהודיים בגוש קטיף עודדו את הקיצוניות הפלסטינית. אחרים ייחסו את ניצחו החמאס לשחיתות שפשתה בשלטון בראשות פת"ח. כך או אחרת, התחזקותו של החמאס בקרב הפלסטינים בישרה על שינוי במצב בין הרשות הפלסטינית ובין מדינת ישראל וסיבכה את האפשרות להגיע להסכם או להידברות שתקרב את הצדדים להסכמות.
אבו מאזן- מקווה שאולמרט ייבחר
 

 

  
תשדירי בחירות​ אינטרנט
תשדירי בחירות אינטרנט
 

 

 

 

 

מאבקים חברתיים – ההתנתקות
האירוע המרכזי שקרה לפני בחירות 2006 היה ביצוע תכנית ההתנתקות בקיץ של שנת 2005. מהות התכנית היה פינוי חד-צדדי של כל הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, וכן פינויים של ארבעה ישובים מבודדים בצפון השומרון. ערב ההתנתקות חיו ברצועת עזה כ-8,600 אזרחים ישראלים.
 
התכנית אושרה על-ידי הכנסת, כחוק, בחודש פברואר 2005. אריאל שרון תכנן לעזוב את רצועת עזה ללא משא ומתן עם הפלסטינים ולחזור בדיוק לגבול הקו הירוק. במסגרת התכנית הייתה כוונה לפנות מבנים דתיים ולהעבירם בשלמותם לישובים שיוקמו עבור המפונים בתחומי מדינת ישראל. כמו-כן, הוחלט להרוס את בתי המגורים של המתיישבים היהודים באזור רצועת עזה. בנוסף לכך, נקבע מנגנון של פיצוי ושיקום של התושבים המפונים.
 
התכנית עוררה סערה ודיון ער בציבור הישראלי. ברחבי הקשת הפוליטית רבו התומכים בה, ובסופו של דבר התרכזה ההתנגדות לתכנית בקרב חוגי הימין והציונות הדתית. הימין המתון, המרכז והשמאל תמכו בתכנית, גם אם מסיבות שונות. באמצעות התכנית, ביקש ראש הממשלה שרון להסיר סלע מחלוקת בין ישראל ובין הפלסטינים, לשמוט את הקרקע מתחת לטענות הפלסטינים בדבר כיבוש ישראלי ברצועת עזה, לשפר את מעמדה של ישראל בעולם ולאפשר לישראל להגן על עצמה מעמדה נוחה יותר, טקטית ואסטרטגית.
 
בקרב המתנגדים לתכנית, התעוררה טענה כי פינוי חד-צדדי של התושבים מבתיהם הוא פגיעה מהותית בזכויות האדם שלהם. כמו-כן נשמע ערעור על התועלת הביטחונית שבמהלך, בטענה שההתפנות הישראלית מעזה תעודד את התוקפנות בצד הפלסטיני ותחשוף ישובים רבים יותר בישראל לאש שתיירה מרצועת עזה. יחד עם זאת, עיקר ההתנגדות היה אידיאולוגי. הימין והציונות הדתית הביעו התנגדות עקרונית לכל פינוי של ישובים בארץ-ישראל ולכל אפשרות של נסיגה לקווי 1967, וראו בפינוי הישובים בעזה ובצפון השומרון תקדים מסוכן.
 
המחאה נגד תכנית ההתנתקות הייתה רחבה ונמשכה זמן רב, לאחר שהחלה בטרם אושרה התכנית בכנסת בסוף אוקטובר 2004. הפגנות, תהלוכות, עצרות המוניות ושפע של התבטאויות ביקורתיות אפיינו את המחאה. פרט לכך, היו מספר מעשים קיצוניים, שכללו התנקשות בחייהם של ערבים וגם שני מקרים של הצתה-עצמית כמחאה.
 
בסופו של דבר, בוצעה תכנית ההתנתקות והנוכחות הישראלית ברצועת עזה פגיעה לסיומה. הן מחנות הצבא והן הישובים האזרחיים פונו בתוך ימים אחדים, על אף התנגדות עיקשת של חלק מהמתיישבים. יחד עם זאת, תכנית שיקום המתיישבים, ובכלל זה הקמת ישובים חדשים למי שהעדיפו לא לקבל את הפיצוי הכספי מהמדינה. גם לאחר שנים אחדות מאז ביצוע התכנית, לא הסתיים הטיפול במקצת המפונים.
 
תכנית ההתנתקות נחוותה כטראומה בקרב אנשי הישובים שפונו ובקרב הימין וציונות הדתית. הטראומה הועצמה על רקע העובדה שהפינוי החל למחרת ט' באב ובעיקר כיוון שבתי-הכנסת והמבנים הדתיים לא פונו בשלמותם אלא הושארו כל מכונם ונשרפו על-ידי הפלסטינים למחרת הפינוי.
 
פרשת ההתנתקות נותרה כפצע פעור בציבוריות הישראלית וכמוקד למחלוקת שלא נפתרה, בעיקר על רקע האפשרות שגם בעתיד תחליט ממשלה בישראל לפנות התנחלויות באזורי יהודה ושומרון.
במלאת 7 חדשים להתנתקות
 

 

  
תשדירי בחירות​ אינטרנט
תשדירי בחירות אינטרנט
 

 

 

 

 

אהוד אולמרט
אהוד אולמרט (יליד 1945) הוא פוליטיקאי יליד הארץ. אולמרט נולד למשפחה של פעילים רוויזיוניסטים. אביו מרדכי היה חבר בכנסת השלישית ובכנסת הרביעית מטעם תנועת "החרות". אהוד אולמרט למד משפטים ועבד כעורך-דין. נבחר לכנסת בשנת 1973 ברשימת "הליכוד". בשנת 1988 מונה לשר ללא תיק בממשלת האחדות וכשיצחק שמיר הקים ממשלה צרה, בשנת 1990, קיבל אולמרט את תיק הבריאות. בשנת 1993 נבחר אולמרט לתפקיד ראש העיר ירושלים. בשנת 1998 נבחר שנית לראשות העיר ירושלים, ונאלץ להתפטר מהכנסת עקב החוק האוסר על כפל תפקידים של חברי כנסת. בשנת 2003 התפטר מתפקידו כראש העיר ירושלים והצטרף לממשלה בראשות אריאל שרון, בתפקיד שר המסחר, התעשייה והתעסוקה. נוסף לכך קיבל אחריות על תיק התקשורת.
 
אולמרט היה מראשי התומכים בתכנית ההתנתקות של אריאל שרון, מרגע שהוכרז עליה בראשית שנת 2004. באוגוסט 2005, כשבנימין נתניהו התפטר מממשלת שרון על רקע תכנית ההתנתקות, קיבל אולמרט גם את תיק האוצר. עם הקמת מפלגת "קדימה", בנובמבר 2005, הצטרף אליה אולמרט והיה מראשיה. בינואר 2006, כשאריאל שרון לקה באירוע מוחי, היה אולמרט למחליפו כממלא מקום ראש הממשלה. כשהתברר שמצבו של שרון חמור, היה אהוד אולמרט למועמד "קדימה" לראשות הממשלה. בבחירות שהתקיימו בחודש ינואר 2006 זכה "קדימה" ב-29 מנדטים ואולמרט הקים את הממשלה החדשה.
 
בתקופתו כראש ממשלה נחטף החייל גלעד שליט על-ידי ארגון החמאס בעזה, בשנת 2006. ביולי באותה שנה, פתחה ישראל במלחמת לבנון השנייה נגד ארגון חזבאללה. בעקבות המלחמה התעוררה ביקורת קשה כלפי תפקוד הממשלה והעומד בראשה. ועדת וינוגרד שחקרה את המלחמה מצאה כשלים חמורים בהתנהלות הדרג המדיני בראשות אולמרט, ומעמדו של אולמרט התערער. לערעור במעמדו תרמה שורה של חקירות פליליות שנפתחו נגדו בחשד לשחיתות כלכלית. בדצמבר 2008 פתחה ישראל במבצע "עופרת יצוקה" נגד ארגון החמאס בעזה, במטרה למנוע ירי על ישובים ישראליים. עוד בקיץ 2008 הודיע אולמרט שאין בכוונתו להתמודד על ראשות "קדימה". בסוף מרץ 2009, לאחר הבחירות לכנסת ה-18, סיים אולמרט את כהונתו כראש ממשלה.
 
במשך השנים שבהן כיהן אהוד אולמרט כשר וכראש ממשלה נקשר שמו בפרשות כלכליות שונות והוא נחקר בחשדות שונים. בסופו של דבר הוגשו נגדו שורה של כתבי-אישום באשמת שחיתות כלכלית. הדיונים בתיקים המשפטיים טרם הסתיים.
ראש הממשלה אהוד אולמרט מצביע בירושלים.
 

 

  
תשדירי בחירות​ אינטרנט
תשדירי בחירות אינטרנט
 

 

 

 

 

מפלגות חברתיות זעירות
בשולי מערכת הבחירות של 2006 הסתמנה תופעה בעלת משמעות: רשימות שהתמקדו במחאה חברתית-כלכלית. על רקע הפערים הגדלים בחברה ונוכח ההפרטה הנמרצת שהונהגה במשק הישראלי בהנהגת שר האוצר בנימין נתניהו, שהמשיך בכך את מדיניותו מן התקופה שבה שימש ראש ממשלה, החלו להישמע בחברה הישראלית קולות חדים של מחאה. ערב הבחירות לכנסת השבע-עשרה, קמו רשימות אחדות שעניינן העיקרי היה המצב הכלכלי, בעיקר מצבם של החלשים בחברה הישראלית.
 
כך קמו "המפלגה למלחמה בבנקים", "לחם" ו"עוז לעניים". המפלגות הללו זכו לקולות מעטים: 2,163 הצביעו עבור "המפלגה למלחמה בבנקים", 1,381 הצביעו ל"לחם" ו-1,214 הצביעו ל"עוז לעניים". אפילו צירוף שלושת התוצאות ביחד לא היה מביא אחת מהן לחצות את אחוז החסימה, שעמד בבחירות הללו על 62,642 קולות. יחד עם זאת, מנהיגי המפלגות הללו באו מקרב פעילי שטח שעסקו במחאה שזכתה לא פעם לתשומת לב ציבורית ותקשורתית. מחאת המעטים במערכת הבחירות של 2006 העלתה נושאים מרכזיים בחייהם של ישראלים רבים: הקושי להשיג דיור, הקלות שבה מסתבך האזרח הישראלי עם רשויות האכיפה הכלכליות, התחושה המתרחבת והולכת שהישראלי מהשורה שבוי בידי הבנקים. כל אלו היו עתידים להתגבש למחאה ציבורית רחבה, המונית ורבת-משמעות שנים אחדות לאחר מכן.
מפלגת לח"ם

 

  
תשדירי בחירות​ אינטרנט
תשדירי בחירות אינטרנט