אך קודם לדיון, התקיים לימוד של סוגיה תלמודית מפי תומר פרסיקו. הסוגיה שנבחרה לערב הייתה "זה נהנה וזה אינו חסר" (בבא קמא כ', ע"א – כ"א, ע"א). על פניה הסוגיה דנה באדם הפולש לחצר חברו ולן בה ללא ידיעת חברו וללא הסכמה מצדו. אדם כזה פטור מתשלום די שכירות על הזמן ששהה בחצר. אם החצר הייתה מיועדת לשכירות, על המשתמש לשלם דמי שכירות. פרסיקו ניתח את הדיון התלמודי והפנה לפרשנים שקשרו אליו את "מידת סדום", כלומר את הגישה שגורסת "שלי שלי, שלך שלך". הרעיון הוא שישנם מצבים שבהם כופים על אדם שלא לנהוג כאנשי סדום, שנמנעו שיטתית מכל מעשה שיש בו כדי להיטיב עם הזולת. לפי גישתו של תומר פרסיקו, סדום היא סמל למקום שאין בו אלוהים, ולכן שולט בו ההיגיון בלבד. לעומת זאת, מקום שיש בו אלוהים הוא מקום של חסד, של שפע, כלומר של צדק, מקום של תנועה ולא של סטטיות. והנה, דיון משפטי על שימוש בחצר, על נזקים אפשריים לחצר ולמצוי בה, ונזקים לבעלי החצר שאולי התכוונו להשכירה, מתפתח לעיון בשאלות חברתיות גדולות, ועד מהרה גם לדיון במהות העולם והאלוהות, וביחס בין אתיקה אישית ומוסר חברתי ובין נוכחות האל.

בדיון בהנחיית קובי מידן השתתפו מיכאל אברהם ומאיר בוזגלו. ראשית, הציג כל אחד מהמשתתפים את התפיסה הבסיסית שלו ביחס למה שהתלמוד מעמיד בפני המעיינים בו, בפני הלומדים אותו. מיכאל אברהם דיבר על הלכה כאמת פורמלית ואובייקטיבית, שעומדת על תילה במנותק מהתחושות שעשויות להיות לאדם הלומד סוגיה ומתוודע לדמויות שבה, להתרחשויות המתוארות בה ולמצבים האנושיים העולים ממנה. ההלכה, לפי ד"ר אברהם, אינה צדק או אתיקה.

לעומתו, מאיר בוזגלו קרא "לא להחמיץ את היער". מצד אחד, ד"ר בוזגלו מתאר את עצמו כמי שניצב מול היער הגדול של התלמוד, מביט עליו סיפורית ואנושית, מזהה את החידה ונהנה ממנה. ההנאה מן החידה, לפי בוזגלו, מזומנת למי שאינו ממהר לצלול בפרטי הפרטים. מצד אחר, ובוודאי כחלק מהעונג האסתטי והאינטלקטואלי שהתלמוד מזמן לנו, מציע בוזגלו להתעכב על מהות המהלך הלוגי בתלמוד. "מפתה להשוות לדיון הגיאומטרי", הוא מציין. עקרונות מינימליים ובלתי תלויים – האקסיומות של הגאומטריה – והסקה של מסקנות בכמות גדולה. התפיסה של התורה כקדושה אומרת שאין בה דבר מיותר, ושמכל דבר אפשר ללמוד, לגזור ולהסיק, על סמך האקסיומות המעטות. 

 

באופן טבעי, פנו מאיר בוזגלו ומיכאל אברהם לשאלה העומדת בלב הניסיון לזהות את ה-DNA התלמודי: האם מדובר בתנועה מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. קובי מידן הזכיר את אמירתו של ביאליק על בעיות גדולות המסתוות בדיונים קטנים, ועל כך שהדבר נובע מצניעות יהודית ומעיד עליה.

מאיר בוזגלו נטל את הסוגיה שנלמדה עם תומר פרסיקו בראשית הערב ואמר שלמעשה, מאחורי הדיון הפרטני ובעומקו ניצבות שאלות הפורשות עולם אתי, אנושי וכלכלי. לכאורה מדובר על "מי נהנה" ו"מי חסר", אבל למעשה השאלה הבסיסית היא על מה אדם משלם – על ההנאה? על גרימת החסר לזולת? הדברים מאפשרים לנו ללמוד על התלמוד עצמו וגם על המהלך שנעשה בגאומטריה, כשהפרטים נגזרים מעקרונות כלליים.

 

 

מיכאל אברהם אמר כי במערכות המשפט, למשל, יש נטייה לגזור על מקרים פרטיים מעקרונות כלליים, בעוד שבמדע עובדים עם הפרטים בניסיון להמשיג ולהגיע לעקרונות הכלליים.  התלמוד אינו נוטה להניח על השולחן את ההמשגה הגבוהה ביותר, אלא מותיר אותה בידי הלומדים. "הגמרא מתעקשת לא להיכנס למקרה הכללי", הוא מסכם.

 

האם לפנינו נוקשות מול גמישות? סגירות מול פתיחות? גזירה לוגית "טהורה" מול דיון אנושי? הפשטה מוחלטת לעומת העמקה בכל הפרטים, ובהם בלבד? בין מיכאל אברהם ומאיר בוזגלו יש הסכמה כי התלמוד פועל מהפרטים לכללים ומגלה גמישות גדולה ופתיחות רבה. בוזגלו מזהיר שיש בכך גם סכנות לא קטנות, שכן הפתיחות הרבה מעלה שאלות של סמכות, של ריבונות ושל שלום הציבור שעלול להיקלע למחלוקות ולמריבות בלי סוף.

מיכאל אברהם אומר שהניסיון מורה על כך שכללים אינם מונעים מחלוקת. "המחלוקת לא פתירה, והתלמוד מכיר בכך ואינו משלֶה", הוא אומר. בוזגלו אומר: "מבחוץ הדברים נראים כאנרכיה, לא כך מבפנים. יש גבולות לחשיבה ויש דרכים לשפוט טענות, זהו לב החשיבה התלמודית, בלי ללכת מכללים מופשטים למקרים פרטיים". הטקסט, אומר בוזגלו, הוא ברובו לא תכליתי. התלמוד פתוח תמיד. הוא מציב חידות ואתגרים, נותן הצעות, מעלה תהיות. והנה, בדיון כפי שהוא ערוך לפנינו בתלמוד, כל אימת שמישהו אומר דבר-מה, יהיה מישהו אחר שיקום ויאמר דבר אחר, מפתיע, מזווית אחרת. "התלמוד מלמך איך להמשיך את הפתיחות", הוא מסכם.

 

 

כיצד יכול להתנהל דיון כה פתוח, מלא הפתעות, עטוף בהתרחשות אנושית וברבדים כה רבים של התבטאות, ובכל זאת גם להפיק מסקנות מעשיות?

 

 

קובי מידן מדבר על כך שבדיון התלמודי יש לא פעם מסקנות לא אינטואיטיביות. וכדי להתגבר על מחסום כזה, נדרש מן המתדיינים בטקסט להמחיש את ההערכה שהם רוחשים לזולתם. "לשם כך, הלכה וסיפור מעשירים זה את זה ונוצר ז'אנר ייחודי". ואכן, בתלמוד מתגלים כלים רטוריים ואף אמצעים מניפולטיביים המשמשים את המשתתפים בדיון בתלמודי. מיכאל אברהם ממחיש זאת במלים ברורות: "תתייחס כאילו הכל ניתן למשה בסיני. השיח הוא שצריך לעבור הלאה."

 

מאיר בוזגלו מסכים ומחדד את הדברים: "בלי הסכמה אין הלכה. אם אתה מייצר הסכמה, עשית טוב. זה כמעט לא משנה כיצד ייצרת הסכמה. מה שהציבור מקבל הוא מה שתקף. כך נוצר ציות ללא סמכות ריבונית".

התלמוד מייצר הפנמה, והוא הזמנה לשיח. הלומד מוזמן ליטול חלק בשיחה שנמשכת מאות שנים. כמאזין לדיון העתיק, הוא לא בהכרח ימהר לקבל את הדברים. אבל התלמוד מזמין אותו להיכנס לחוג המתדיינים, להתייחס ברצינות למה שאומרים, להכיר את הדמויות ואת הקשרים ביניהן, לתת קרדיט ואמון אבל גם להתעמת ולהתווכח, ואז לשקול.

זהו ככל הנראה "האדם התלמודי".