המפגש הרביעי בסדרת "נפגשים בבבלי" עסק בהתגבשות התלמוד ובהתפתחותו על פני הדורות. המתח בין מסורות על-פה ובין דברים המנוסחים בכתב ומקובעים כטקסט עובר כחוט השני בעולם התלמוד מזה 1200 שנה ויותר. אם במפגשים הקודמים בסדרה עלה פעם אחר פעם עניין היותו של התלמוד "טקסט פתוח" והזמנה מתמדת ללומד להצטרף לדיון שאין לו נקודה סופית, הרי שהפעם הדברים ניכרים מאד במובן הפיזי ממש, בקורותיו של הטקסט עצמו.
אך לפני העיסוק בתולדות התלמוד, הערב נפתח בדוגמה נוספת לפתיחותו של הטקסט התלמודי. הסופרת צרויה שלו עסקה באחת מאגדות החורבן, הסיפור על שוליית הנגר. סיפור אינטימי העוסק בדמויות יומיומיות "קטנות", והנה בלי לדבר על מנהיגים, צבאות ומקבלי החלטות, הוא מוצג גם כהסבר לאסון הלאומי הגדול של היהודים בעולם העתיק, חורבן הבית השני.
צרויה שלו מספרת את משולש האהבה הטרגי. נגר נקלע לקשיים כלכליים. הוא מבקש הלוואה מהשוליה שלו. הלה מבקש מהנגר לשלוח אליו את אשתו, לצורך הסדרת ההלוואה. חולפים שלושה ימים והיא אינה שבה לביתה. הנגר פונה לשוליה, שאומר לו שהיא עזבה ושהוא שמע שנערים אנסוה בדרך. הנגר מבקש עצה, והשוליה ממליץ לו לגרש את האישה. הנגר אומר שכתובתה גבוהה. והשוליה מגיב מיד בהצעה להלוואה נוספת. הנגר מתגרש. השוליה נושא את האישה. כשהנגר מתקשה לשלם את החוב, הוא משתעבד לשוליה ועובד כמשרת בביתו. הוא נאלץ לראות את אשתו לשעבר סועדת עם בעלה החדש, שוליית הנגר. דמעות ניגרות מעיני הנגר-המשרת, ונושרות לכוסות של בני-הזוג הסועדים. והטקסט מוסיף כי כך נחתם גורלו של בית המקדש.
שלו עומדת על כך שבסיפור העממי, כשיש משולש, הרי שאחת הדמויות "טובה", אחת "רעה" והשלישית ניטרלית. הסיפור מתנהל כך שבסופו של דבר הדמות הניטרלית עוברת לצד הדמות החיובית, וכך מובטח סוף טוב. אלא שכאן, בסיפור שוליית הנגר, אין זה פשוט כלל.
השוליה בוודאי אשם, את זאת קל לראות. אבל גם הבעל, הנגר, אשם: הוא לא דאג להגן על אשתו, ולמעשה קיבל הלוואה תמורת גופה של אשתו. הוא לא חיפש את אשתו ונראה שהוא לא חש כלפיה כל אחריות. ובסופו של דבר, אומרת לנו צרויה שלו, גם האישה אשמה. בניגוד לנשים אחרות בתלמוד, באגדה, נשים אקטיביות, אשת הנגר מתגלה כאישה פסיבית לחלוטין. לא רק שנהגו בה כבחפץ, אלא שהיא עצמה נהגה בעצמה כחפץ. האישה בגדה בעצמה, בגדה באנושיות שלה. שלוש בגידות, אסון גדול, ומכאן הקישור לאסון הלאומי העצום, כך לפי פרשנותה של צרויה שלו.
דבריה של צרויה שלו שילבו קריאה בטקסט הנתון עם התייחסות אליו לאור תובנות מהסיפור העממי, תוך השוואה לדמויות אחרות בטקסט התלמודי והפעלה של מנגנון רגשי פעיל ונוכח מאוד. הדברים שהסופרת בת המאה ה-21 אמרה בערב בספרייה הלאומית נכתבו יותר מפעם: ראשית, על הדפים שהיא השתמשה בהם באותו ערב, ושנית בטקסט המסופר לכם כאן. אפשר לדמיין שהפרשנות והלימוד הללו קיימים בכתובים אחרים, אצל צרויה שלו, גם בדברים ששימשו אותנו כדי להודיע לקהל על תוכן הערב בהשתתפותה, ועוד. האם יקובצו הדברים בכתובים? האם יצורפו אי-פעם לטקסט התלמודי שיילמד בעוד שנה, בעוד עשור או בעוד מאה? יתכן.
זאת הדינמיקה של התלמוד כטקסט. וזה היה נושא הדיון בהמשך הערב.
בדיון בהנחיית קובי מידן השתתפו פרופ' שמא פרידמן וד"ר אתי תמרי. פרופ' פרידמן סיפר על המעבר של הטקסטים התלמודיים לכתב. הרגע הוא מסורת ארוכה של לימוד בעל-פה, של אגירת התכנים בראשיהם של אנשים בעלי זיכרון מעולה במיוחד, שהיו כעין דיסקים ניידים ושימשו מאגרים מהלכים. אלא שהיקפו של החומר גדל וגדל, בסופו של דבר היה צורך לכתוב את הדברים.
במאה ה-8 החלו לכתוב עותקים של התלמוד ובמשך מאות שנים נראה שנוצרו מנהגים באשר לאופן הכתיבה. התלמוד נכתב בחלקים, ונראה שלא כתבו את כל הש"ס, פשוט כיוון שלא הייתה אפשרות לעשות זאת. ד"ר תמרי הוסיף כי בספרד, במאה ה-15, התגבשה מסורת של הדפסת התלמוד, אך מסורת זאת נקטעה עם הגירוש. מאז, אומר תמרי, מדובר על דפוס אשכנזי בלבד.
ד"ר תמרי סיפר על הניסיונות הראשונים להוציא את התלמוד במהדורה מודפסת. בשנת 1497 ניסו לעשות זאת בני משפחת שונצינו. הם תכננו להוציא את התלמוד מסכתות-מסכתות, אך העלות העצומה שהייתה כרוכה בכך מנעה מהם לממש את התכנית. יחד עם זאת, הפרויקט השאפתני הגיע לידי מימוש זמן לא רק לאחר ניסיונם של בני שונצינו. בשנות העשרים של המאה ה-16, בוונציה, פעל המדפיס הנוצרי הפלמי דניאל בומברג להדפסת התלמוד כולו. לשם כך הוא השיג אישור של השלטונות להביא לוונציה עשרות יהודים כעובדים מומחים ומשקיע בכך כסף רב מאוד. בשנת 1526 מושלם המפעל: התלמוד רואה אור בתשעה כרכים. ד"ר תמרי מכנה את השנה "Annus mirabilis", כלומר "שנת הפלאות". בית הדפוס של בומברג פעל כעשרים שנה והדפיס יותר ממאתיים ספרים. מהדורת בומברג קובעת את עיקרי צורתו של הדף התלמודי לדורות רבים: טקסט מרכזי וסביבו כתבים נוספים, פירושים וכלי עזר לשימוש הלומד, הכול ביחד. מהדורת בומברג תהיה שיא שיעמוד עד כנו במשך יותר מ-350 שנה. עד להישג העצום הבא, בדפוס ראם בווילנה. שם, בשנת 1880, אנו עדים לפעם הראשונה שבה יהודי חותך ומעצב אותיות, שתשמשנה להדפסת התלמוד. ר' ליפמן מץ הוא הדמות הבולטת בפעילות בית הדפוס, שבשיאו העסיק 1000 פועלים, שעסקו בהדפסה של חומרים רבים ומגוונים, ובכלל זה ספרים של נוצרים. ש"ס וילנה נחשב בעיני רבים להישג אינטלקטואלי, אסתטי ושימושי ייחודי.
והנה אנו רואים כיצד עבר הדיון, במהירות רבה, ממסורות בעל פה, מלימוד שהתקיים בעל פה, לכתיבת התלמוד ולגלגוליו של הטקסט הכתוב והמודפס.
קובי מידן מבקש לחזור לאחור ושואל מדוע התנגדו החכמים לכתיבתה של התורה שבעל-פה. פרופ' פרידמן מספר על המורכבות הרבה שאפיינה את ימי בית שני בכל הקשור לספר. עולם הפרושים, עולמם של חז"ל, דגל בלימוד בעל פה. הכתיבה, מספר פרידמן, הייתה נחלתם של אנשי קומראן. "הם המציאו מקרא משוכתב ועשו במקרא כבתוך שלהם." חז"ל, לעומת זאת, שחשו יראת כבוד כלפי המקרא, נזהרו מאוד מכתיבה. ולא זו בלבד, אלא שהיה איסור של ממש על ספרים. "ובכל זאת, מתחת לשולחן חיו עם האיסורים", מוסיף פרידמן, ומביא עדויות על חכמים שנתפסו קוראים בספרים. חז"ל קידשו את צורת המסירה, ובסופו של דבר התנאים נתנו תוקף רב יותר לתורה שבעל פה, אף יותר מהתורה שבכתב, גם לאור החשיבות שהם ראו בצורה שבה הדברים נמסרו.
אלא שהופעת הדפוס בשרה על פוטנציאל חדש. אתי תמרי מספר על התנגדותה של הכנסייה לדפוס ועל כך שהיא רדפה את המדפיסים. ביהדות, לעומת זאת, הבינו שהדפוס יפתור בעיה ממשית. כתבי היד היו נדירים, היה קשה להבין אותם ולקרוא בהם והתלות בידע ייחודי לא מודפס הייתה גדולה.
כאן חל המהפך. פרופ' פרידמן מספר על כך שאם המעבר מידע בעל פה לכתבי יד היה כרוך בכאב וברגשי אשמה, הרי שהמעבר מכתבי היד לדפוס נעשה ללא כל רגשי אשמה. אם קודם לכן, בימי הראשונים, לכל אחד הייתה תרבות תלמודית משלו (רש"י, הרמב"ם וכו') הרי שבימי האחרונים, מתגבשת תרבות תלמודית משותפת.
כפי שקובי מידן מגדיר זאת: הקנקן משתנה ואיתו מוגדרת מחדש דרך העיסוק בנושא. והמחיר הוא בכך שהטקסט מתגבש.
אתי תמרי מסכים ואומר שדפוס מאפשר לכולם לדבר על אותו הדבר, להשתמש בהפניות אחידות. יחד עם זאת, המעבר לא היה חלק כולו. כשיוסף קארו מוציא את ה"שולחן ערוך", זאת הפעם הראשונה שספר בעל חשיבות שכזאת רואה אור קודם כל כספר מודפס, ולא על יסוד כתבי יד. רבים חווים זאת כזעזוע, עד כי תמרי מכנה את השנה שבה קארו מפרסם את ספרו (שנת 1565) כ"Annus horribilis", כלומר "שנת אימה". ובכל זאת, קרנו של כתב היד יורדת. מרגע שיש דפוס, זמין ונגיש לכל, מסתכלים רק בו. ד"ר תמרי מוסיף שהתלמוד הפך למודל לדפוס. הטמעת הדפוס בכל קהילות ישראל הפכה את התלמוד לגורם המרכזי שעליו מבוססת התרבות היהודית. ושמא פרידמן מוסיף כי מדובר גם בעניין כלכלי. הוא מסביר שעלות הפקתו של כתב יד שלם של התלמוד הייתה כה אדירה, עד שכמעט לא היה איש שיכול היה להרשות לעצמו לרכוש מוצר כזה.
אתי תמרי מזכיר את אחד היתרונות הגדולים של הדפוס: שעמוד מודפס יכול להכיל מידע רב הרבה יותר מאשר עמוד בכתב יד. כאמור, מהדורת בומברג קבעה את המסגרת, אבל ש"ס וילנה, על הכתב הדק וההדפסה הבהירה והחסכונית, מגלה את האפשרות להוסיף מידע לדף, להגדיל את תכניו ולהוסיף עליהם.
והנה בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 אנו שוב עדים למהפכה בכל הנוגע לדף ולמה שכלול בו. מהדורת שטיינזלץ של התלמוד עם התרגום הרץ והפירושים לצורך הבהרת הקריאה, מהדורת שוטנשטיין הכוללת הפניות לספרות ההלכה, הן אבני דרך בתולדות האבולוציה של התלמוד. והן באו לעולם יחד עם מהפכת המחשוב והאינטרנט.
פרופ' שמא פרידמן מטעים כי המחשוב מאפשר לנו לכלול הפניות רבות נוספות בגוף הטקסט. ולא רק הפניות, אלא יש כעת אף אפשרות לתת ללומד את החומרים הנלווים עצמם. מכאן קצרה הדרך להפקתן של מהדורות תלמוד המותאמות ללומד ואפילו להביא בחשבון "פרופיל משתמש" וליצור עבורו "חבילה" מתאימה ללימוד בדרך הספציפית שלו. ד"ר אתי תמרי אומר שהטכנולוגיה מאפשר להחזיר את עטרתו של ש"ס וילנה מדפוס ראם ולכלול בו, במהדורה ממוחשבת, טקסטים נלווים שייפתחו באורח ממוחשב.
למי שמקשיב לשני המלומדים שדיברו בערב בספרייה הלאומית, ברור שאין זה סוף פסוק. המתח בין טקסטים שקיימים במישור אחד ובין הטקסט הקנוני הקיים במישור משל עצמו מתקיים כתמיד. השאלה מה לשלב יחד ובאיזה אופן משפיעה על אופן הלימוד ועל הדרך שבה הלומד יכול ורוצה לממש את ההזמנה העתיקה, הפתוחה תמיד, להצטרף לדיון. השוואה ממוחשבת של כתבי יד, מהדורות אינטרנטיות, אינטראקטיביות ומותאמות אישית תסמנה את הדרך בפני לומדי התלמוד של המאה ה-21. בכתב ובעל פה, על קלף, על נייר או במדיה מגנטית, האבולוציה של התלמוד נמשכת.
