המפגש השלישי בסדרת "נפגשים בבבלי" עסק בפרשנות התלמודית. הערב נפתח בלימוד סוגיה מפיה של ד"ר ענבר רווה, שבחרה לעסוק ברצף אגדי בסוטה ל' ע"ב - ל"א ע"א. הסוגיה נוגעת לאמירת שירת הים וד"ר רווה רואה בה מפתח להבנת שאלות של סמכות והשתייכות לקהילה ולחברה, וכן לחשיפת המתחים בין היסוד הגברי והיסוד הנשי.
הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" מוליך לתיאור הנפלא: "עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיוון שראו את השכינה, עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו 'זה אלי ואנוהו'". ור' מאיר מוסיף על כך: "מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה? שנאמר בטנה של האם נעשתה כאספקלריה".
ענבר רווה רואה הגיון פנימי כפול בתיאורים המובאים בסוגיה. מצד אחד, התלות של הציבור במנהיג מובאת בסדר יורד (כלומר המידה שבה הציבור נזקק לקריאה של המנהיג, היודע את שירת הים), ומצד אחר התלות של הילד באמו מובאת בסדר עולה: עולל, יונק, עובר. מכאן היא רואה את המנהיג כקשור ביסוד המילולי ואילו האם היא היסוד הגופני. המלים הן כרטיס הכניסה לעולם התרבות, עולם האב והחברה. שירת הים מצטיירת בעיניה כטקס מעבר מהשד אל השמיים, מן האם כאן בארץ אל האל במרומים. ד"ר רווה רואה במצב המתואר הפרה של הסדר הטבעי, כשאפילו יונקים ועוברים יודעים מה מקורם, שומטים את מקור המזון הפיזי ומפנים ראשם לאלוהים. לפי פרשנותה, לפנינו דחיקת האם מהתמונה עד כדי כך ששירת הים היא בעיניה ניצחון מגדרי. הרוחניות – חשיבה, קידמה והגיון – נוחלת ניצחון על החושיות.
כל זאת אינו אלא דוגמה לפרשנות מסוג חדש, בוודאי חדש ביחס למסורות הפרשניות הוותיקות של התלמוד. הספרות התלמודית, שנכתבה על ידי גברים, עוסקת בהם ומתארת עולם פטריארכלי, מציגה נשים בתפקידי משנה. פרשנות מגדרית, כפי שהציעה במקרה זה ד"ר ענבר רווה, מבקשת להעמיד פרספקטיבות חדשות. מצד אחד, הפרשן מגן על ערכו של האובייקט שהוא מפרש, ומצד אחר האובייקט נרתם לשירות הפרשן, או במקרה זה – הפרשנית. מושא הפרשנות הופך לאמצעי, והפרשן בא לגלות באובייקט את מה שמתיישב עם השקפותיו. ולא תמיד קל הדבר לעיכול מבחינת הציבור הנחשף לפרשנות.
בנקודה זאת, בעקבות הלימוד של הסוגיה עם ענבר נווה, הונחה התשתית להמשך הערב, שאכן עסק בקשרים בין הטקסט, הפרשן והפרשנות.
קובי מידן מציין שהפרשנות של התלמוד היא פרי השפעתו העצומה, אך היא גם מחוללת את אותה השפעה עצמה.
על הבמה עולים פרופ' דוד הלבני וד"ר עוזי פוקס, לשיחה על הפרשנות של התלמוד.
כבר בפתח דבריו מניח דוד הלבני על שולחן הדיון את נקודת המוצא הפשוטה והבסיסית: מדובר בטקסט שתוכנו קשה. כדי לקרוא בתלמוד, אתה חייב להסתמך על קודמיך, אתה זקוק לעזרה מהפרשן. מדובר בטקסט עתיק, בן יותר מאלף שנה, שכתוב בלשון לא פשוטה. לא די לדעת ארמית. הטקסט עצמו אינו נפתח מאליו, אפילו ברמת ההבנה הבסיסית. ראש וראשון לעוזרים לקורא הוא רש"י, שמשלים את מה שחסר ומאפשר קריאה רציפה, אמנם "אצבע פה ואצבע שם" – אחת על הטקסט התלמודי והשנייה על דבריו של רש"י.
לכן אין להתפלא שהפרשנות נולדה מיד עם הופעת הטקסט. עוזי פוקס עומד על כך שלפנינו טקסט כתוב שגזור מטקסט אחר, טקסט בעל-פה, שמטבע הדברים אינו מונח לפנינו. פוקס מדגיש שבטקסט כפי שהוא חסר מידע רק על הקשרים ועל הווי חיים הרחוקים מאיתנו מאוד. לכן כבר במאה ה-10 מופיעות פרשנויות אחדות.
וזאת גם ראשיתה של הפרשנות כז'אנר, כסוגת כתיבה. הפרשנות מתחילה בניסיון להשלים את החסר, לגלות את מה שלא הובא באורח מפורש בטקסט. המאמץ הראשוני הזה, המתחיל במאה ה-10, לא הסתיים עד היום. מפעלו הפרשני של דוד הלבני, מעשהו של פרשן בן המאה ה-20, ממשיך להתמודד עם הפערים והשתיקות בטקסט התלמודי. דוד הלבני מספר על שכבה שלמה של דוברים תלמודיים, שאינם מוזכרים בו כלל, דוברים שהוא מכנה בשם "הסתמאים". לפי פרופ' הלבני, הסתמאים פעלו במאות החמישית עד השמינית, והם שארגנו את הסיפור. דוד הלבני מתאר את הלימוד בבתי המדרש העתיקים: החכם היה נכנס לחדר, מתיישב מול הלומדים ומודיע על איזה נושא ידונו באותו יום. הוא היה מזמן "תנא", איש שהיה זיכרון מהלך של ההלכות כפי שהן שומרו בשפה העברית. הלה היה מדקלם את תוכן זיכרונו לפי הדרישה של החכם. לאחר מכן, היה מתנהל דיון בארמית, דיון שאינו מצוי בידינו. ובסוף התהליך, היה החכם מארגן את הדברים, ואף "רושם" אותם בזיכרונו של התנא, שהיה מסתובב בין מרכזי הלימוד ומפיץ כך את התכנים של "הדיסק הקשיח" שהוא נשא בראשו.
לכן הפרשנות הראשונה, השכבה הקדומה ביותר, אינה פרשנות רציפה של כל התלמוד, אלא רק של נושאים מסוימים, מה שעוזי פוקס מכנה "פירוק מוקשים". ד"ר פוקס מכנה את מפעלו של רש"י בפירוש התלמוד "פסגת הניסיונות לפרש הכול". לדבריו, רש"י "הוציא מוצר טוב מאוד". בלשון בהירה, בקיצור נמרץ, רש"י יוצר את השיטה המשלבת ציטוט ופירוש, בתנועה לסירוגין לעומת הטקסט התלמודי.
פרופ' הלבני מעיר שרש"י רצה לעזור לקורא ולהבטיח שהוא "יעבור בשלום על הטקסט". לדבריו, זה פירוש. בעלי התוספות, לעומתו, רוצים לחדד את הדברים, לדאוג שלא תהיינה סתירות. לדברי פרופ' הלבני, מה שבעלי התוספות יוצרים ראוי להיקרא חידושים.
בהקשר זה, עוזי פוקס מזכיר שהמעשה הפרשני של הרב שטיינזלץ הוא ניסיון לחזור במהדורה מודרנית על המעשה של רש"י ולאפשר לאדם הרגיל ללמוד עם הפירוש, בקריאה שוטפת ככל האפשר. ד"ר פוקס רואה תהליך דומה גם במהדורת שוטנשטיין של התלמוד, שבאה מן העולם החרדי: מהדורה שמכילה בתוכה את ספרות העזר הקלסית שנדרשת כדי ללמוד את הטקסט, כלומר את הראשונים והאחרונים. כך מתקבלים 73 כרכים, וכל דף גמרא מתפרס על כשישה עמודי פירוש.
בבסיס הדיון, עומדת שאלת המרחק, המרחק בין הפרשן והטקסט והנקודה שבה מתמקמת פרשנות ביחס לטקסט שהיא באה לפרש. כל מעשה פרשני, מזכיר לנו עוזי פוקס, כולל לפחות את הקורא ואת הטקסט. בין השניים מצוי הפירוש. פרשן עשוי למתוח את הגבולות, כפי שעשתה לדעתו ד"ר רווה, ולהשתמש בטקסט כדי להתנגד למסר שבו. לדעתו, פרשנות יכולה להצליח אם היא מאגדת סביבה קוראים שמוצאים בה טעם. ההתקבלות של פרשנות חדשה היא תהליך ארוך, רצוף ספקות ומהמורות, ותוצאותיו לעולם אינן מובטחות. לדעת עוזי פוקס, פרשנות מגדרית כמו של ענבר רווה יכולה דווקא לאפשר לקורא צעיר בן ימינו למצוא את עצמו בדברים. גם דוד הלבני מדבר על תהליך ההתקבלות כעל תהליך אטי והדרגתי: "גם אם לא מקבלים, מבינים אותי". עוזי פוקס מזכיר שגם שיטות אקדמיות, שלכאורה היו זרות ללימוד המסורתי, מתחילות להיכנס למוסדות ישיבתיים. גם ההפרדה בין פרשנות ובין הלכה משתנה עם הזמן, שכן בסופו של דבר, התלמוד הוא שיחה, אמנם עתיקה וקשה לפענוח, אך גם כזאת המזמינה אותנו להיכנס לחדר ולהצטרף לדיונים העתיקים והחדשים. בין טקסט וקורא יש אינטימיות ויש דינמיקה. הפרשנות יכולה להיות כלי דידקטי, מעשה של גישור רעיוני, פתח ליצירה מחשבתית ואידאולוגית וגם הצבעה על דברים שלא הובאו בטקסט באורח מפורש. אלה ואלה חלקים של שיחה שנמשכת מזה 1500 שנה ויותר.
