​תחושת העצמה והאופוריה שאחזה בישראלים בעקבות מלחמת ששת הימים, כשהמדינה ותושביה עברו מפחד קיומי ממשי להתבשמות בניצחון, לא האריכה ימים. בסוף שנות הששים וראשית שנות השבעים הורע המצב הביטחוני. מלחמת ההתשה בחזית הדרום, שהתנהלה הרחק מתל אביב אך גבתה מחיר אנושי כבד, העמיקה את המועקה ואת הספקות בדבר דרכה של ההנהגה ועתידה של המדינה. שאלות קשות החלו להישמע בחלל הישראלי, ולא רק בתחום הביטחון הלאומי. היו מי שהתעשרו עם הגידול העצום בשטח בשליטת ישראל, וגם הצרכים הביטחוניים הגדולים היטיבו עם רבים בחוגי המסחר, התעשייה ויזמות הבנייה. אך ברחוב הישראלי, בחברה ובפוליטיקה עלו שאלות: צדק חברתי, רלוונטיות של אידאלים שהתקבלו בירושה מראשית ימי הציונות, ומקומה בקהילת אומות העולם של מדינת ישראל החזקה, הגדולה והמשגשגת. בכל תחומי החיים גברו ההשפעות מן המערב, וכך גם במוזיקה. הייתה זאת תקופה של ניסיונות מוזיקליים חדשניים, של התחדדות הקול האישי לעומת פיחות במקהלה הקולקטיבית. ערבי שירה וחדירת השירה העברית החדשה לעולם המוזיקה, השפעת של ג'ז, בלוז ומוזיקה קלסית, הדים מאוחרים לשנות הששים בארה"ב ולמחאה נגד מלחמת וייטנאם – כל אלו ניכרו במוזיקה המקומית שבמקום לשיר את השיר הקולקטיבי החלה לומר שיש להביט נכוחה במציאות ולא מוכרחים להיות שמחים שמחה נורמטיבית.

על כל זאת ועוד במפגש: "לא מוכרחים להיות שמח", עם יואב קוטנר ושלמה גרוניך. יום ג', י"ז בטבת, 29/12, 20:30