מלחמת יום הכיפורים סדקה את מעמדו של צה"ל בעיני הציבור. הצבא המצליח, שמפקדיו נתפסו כמעט כגיבורים מן המיתולוגיה היוונית ומשירת הומרוס, היו לסמל למשבר הישראלי. הדבר השתקף גם בירידת כוחו של הצבא בתרבות ובהתאם גם בירידה במרכזיות של האתוס הביטחוני כחלק מן הדימוי העצמי החיובי של הישראלים ושל התרבות הישראלית. הלהקות הצבאיות, ובראשן להקת הנח"ל, שהיו מאושיות התרבות הישראלית, נפלו מעט במרכזיותן, אך תרמו רבות מן הבחינה הפרסונלית. יוצאי הלהקות היו רעבים להצלחה אזרחית ולהזדמנות לבטא את עצמם כיחידים. וכך, אם בישראל הרשמית המשיכו לפעול הלהקות הצבאיות והפיקו אמנים שרצו לבטא את עצמם לאחר השירות הצבאי, הרי שבינתיים, "ישראל האחרת" רחשה פעילות של להקות קצב וראתה עלייה גדולה של הרוק הישראלי. המפגש בין שתי התופעות יצר קול ישראלי אחר, שירה ישראלית שונה, שורשית, אמיתית, אמנות מוזיקלית וטקסטואלית שאמרו את האמת החדשה והתייחסו לנושאים אחרים, הן בתחום הפרט ולא פחות מכך, במישור הלאומי. סמל בולט לתופעה היה מאיר אריאל, צנחן שלחם במלחמת ששת הימים, גיבש עמדה ביקורתית ובאלבום הבכורה שלו מצא קול ייחודי וכבש את הקהל באווירת הספק, המחאה והאינדיווידואליזם.

על כל זאת ועוד במפגש "למרות הכל", עם יואב קוטנר, דני סנדרסון ויהודה עדר. יום ג', ב' בשבט, 12/1/2016, 20:30