ציבי גבע הופך את ארונית הכרטסות לפריט מוזיאלי. הוא כולא אותה בתוך ויטרינת זכוכית סגורה העומדת על במת זכוכית.

 

בפעולת שימור קלסית הוא מביא את הדבר כשלעצמו, את הארונית, והוא מאדיר וחונט אותה כמוצג אסתטי וסימבולי המייצג תרבות ובה בעת גם ,”Ready-made” כקובר אותה.

 

האמן מבקש לשבש את אופני התפיסה שלנו את הארונית כחפץ נגיש ושימושי אשר מקרין בחומריותו ביתיות, היסטוריה ונוסטלגיה גם יחד.

 

בשימו את הארונית בתוך הזכוכית הוא משקף ומשכפל את זהותה – ה״חוץ״ נובע מ״הפנים״, כשם ש״הפנים״ נובע מ״החוץ״. גבע יוצר פעולה כפולה: הוא מפנה את הזרקור ליחס בין יצירת האמנות ומעשה האמן לבין חלל המוזיאון המנציח ובו בזמן גם מסרס. בנוסף לכך הוא יוצר ניכור והזרה כלפי הארונית כפריט מוכר. הוא מונע מאיתנו את ההתייחסות האגבית והיומיומיות, ומחייב את הכרתנו בה כמרחב של ידע וזיכרון הנתונים לשינוי ולשליטה בכל עת.