בסתיו של שנת 1913 פרצה "מלחמת השפות" בישוב העברי בארץ ישראל. מוקד המאבק היה החלטתו של חבר הנאמנים של אגודת הצדקה הגרמנית "עזרה" לקיים שיעורים בטכניון, שהיה אמור להיחנך בחיפה בשנה שלאחר מכן, בגרמנית בלבד. אנשים בקרב הישוב היהודי סירבו לקבל את ההחלטה, וראו בה פגיעה בכבודה של השפה העברית. להתנגדות הצטרפו חברים בקהילה האקדמית הארץ-ישראלית המתפתחת, שהתגייסו להרים את דגל השפה העברית – בוגרי בתי-ספר עבריים ותלמידיהם, מורים, סופרים ואינטלקטואלים אחרים. אליהם הצטרפו איכרים, פועלים ואנשי ארגונים חברתיים שונים. סופרים עבריים ועיתונאים ממזרח אירופה תמכו אף הם במאבק למען השפה העברית. הוקמו בתי ספר אלטרנטיביים, בעברית בלבד. העיתונות העברית בארץ ישראל תמכה במאבק בכך שדיווחה על הפעילויות נגד החלטת הטכניון וגייסה את תמיכת הציבור הרחב.

 

חברת העזרה הגרמנית ("עזרה") ניסתה להסביר את עמדתה בעיתונות האירופית על ידי אפיון ההתנגדות לגרמנית ביישוב כקלת-דעת ולא מוצדקת. לדעתם, הטכניון, מוסד ההשכלה הראשון מסוגו בכל האזור, יחד עם בית הספר התיכון הקשור אליו, היו עתידים להזדקק להוראה בשפה הגרמנית כדי להיחשב למוסדות מחקר.

 

תחת הלחץ האדיר, חבר הנאמנים של הטכניון הפך את החלטתו והסכים לכך שהשפה העברית תהיה שפת ההוראה הרשמית במוסד.

 

"מלחמת השפות" הייתה הפעילות המאורגנת הראשונה של הישוב העברי ונודעה לה משמעות רבה בעיצוב החברה שהייתה אז בשלבי התהוות. ההחלטה המהותית שההשכלה הפורמלית תתקיים בעברית סיפקה גם דחיפה מכרעת לביצורה של תחיית השפה העברית בעידן המודרני.