נופל מתש"ח

לחץ להגדלה

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה תשע"ב (2012), עומד מספר החללים במערכות ישראל על 22,993 חללים. השנה נציין את יום העצמאות ה-64 של מדינת ישראל. ראשוני החללים במערכות ישראל היו צריכים להיות היום בני יותר משמונים שנה. מטבע הדברים, משנה לשנה קשה להניח שכולם נוכחים וחיים בלבם של אזרחים החיים במדינה בימינו. ולעתים, בדרך אקראי, כמעט באורח פלא, "מתגלה" לו חלל שנוכחותו בזיכרון הפרטי והכללי עומעמה עם השנים. היתקלות מקרית מובילה לחקירה, חקירה מובילה לתגליות, שמובילות לשחזור מסכת חיים שלמה. ולעתים מתמזל מזלנו ואנו זוכים לתוצאה כתובה בדמות חוברת או ספר, המעלים את הדמות שהייתה נעלמה וכעת זוכה לנוכחות חדשה, נוספת, לקיום בכתובים לימינו ולדורות הבאים.

כך קרה לאישה בירושלים שהחלה בקריאה של מחברת שהותירה סבתה במושב בלפוריה, החלה בתחקיר על קורות משפחתה, וכדבריה: "לפתע תמונה אחת". באלבום משפחתי מצאה האישה, אדוה מגל-כהן, תמונה לא מוכרת, וכך היא נמשכה להתחקות אחריה וגילתה אדם שלא הכירה כלל, בחור שנפל בקרבות מלחמת השחרור.

 

אדוה מגל-כהן קראה וחקרה מחברת שהותירה סבתה, רחל טויבר, שעלתה ארצה מעיירה בפודוליה ובביתה בבלפוריה כתבה כיצד נמלטו בני המשפחה מהפרעות ורדיפות היהודים בשלהי מלחמת העולם הראשונה ואחריה. המחקר לקח אותה למחוזות קרובים ורחוקים והניב לא מעט הפתעות. אבל להפתעה אחת דומה שמגל-כהן לא הייתה מוכנה.

באחד הימים, אגב עיון באלבומי תצלומים משפחתיים מעיזבונה של סבתה השנייה, היא מצאה תמונה. וכך היא מתארת אותה: "בחור במכנסי שלושת רבעי. ברקע אוהל, גבעה וברושים. בן משפחה לא ידוע. אני הופכת את התמונה ובגב התמונה הזעירה פרוט קצר וענייני בכתב-ידה של סבתא".

 

וכך נכתב על התמונה:
 
"משה ויצמן. הגיע עם עליית הנוער וחי אצל משפחת טויבר. נהרג במלחמת השחרור בקרבות ג'נין".
מסתבר שמשה ויצמן אכן עלה עם מווינה עם עליית הנוער ונלקט בבית רחל וחיים טויבר בבלפוריה. אדוה מגל-כהן החליטה להתחקות אחר סיפורו ולהשיב אותו מתהומות הנשייה. ראשית, היא מצאה "דף נופל" באתר של משרד הביטחון.

בדף מסופר שמשה ויצמן נולד ב-9 ביולי 1922, בווינה, שם למד את מלאכת הצילום מאביו, שהיה צלם ידוע. הוא עלה ארצה ב-1939 והיה בהכשרה בבלפוריה במשך שנתיים. לאחר מכן היה נוטר בבסיס הבריטי ברמת דוד. אביו הצליח להגיע ארצה ופתח חנות צילום (בלשון אותם ימים, "פוטו" או "צלמנייה") בעפולה. לאחר פטירת אביו המשיך משה לעבוד בחנות עד שגויס לחטיבת "גולני" ונלחם בחזית ג'נין. ב-10 ביולי 1948, יום לאחר יום הולדתו ה-26, הוא נפגע מכדור ומת. גופתו וגופת חבריו נותרו בשטח במשך עשרה ימים או יותר, עד שחולצו והובאו לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה.
 
אך זאת רק ראשיתו של סיפור.
 
אדוה מגל-כהן המשיכה בחקירותיה. עד מהרה עולה סיפורו של אביו של משה, צבי ויצמן, שנפטר באפריל 1941. צבי ויצמן, הצלם הווינאי, הגיע ארצה בראשית מלחמת העולם השנייה. מגל-כהן חוקרת ומוצאת אנשים שהכירו את האב ואת בנו בעפולה. הסיפור נחשף והולך. האב נפגע בליל הבדולח, ב-1938, ונראה שהנזק שנגרם לו אז זירז את מותו בגיל 55, זמן קצר לאחר שהגיע לעפולה. מן העדויות עולה גם דמותו של משה ויצמן, שהיה בית"רי יחיד בקבוצה של נוער סוציאליסטי. מתגלה בעפולה גם חבר של משה, שקיבל ממנו מצלמה ליום הולדתו ה-18 ומתגלות קורות ה"צלמנייה".

מגל-כהן מגלה צילומים של צבי ויצמן, צילומים שנעשו בווינה ונמכרים כעת במכירות פומביות. יתרה מכך, גם צילומים של משה ויצמן, עם חותמת "פוטו ויצמן, עפולה" על גבם מתגלים בידי אנשים שאדוה מגלה בחקירותיה. צילומים של עפולה בימי המנדט, הפגנה נגד הספר הלבן, הפגנה בעד בריטניה במעת המלחמה, צילומים פסטורליים של שדרת דקלים בעיר. וגם צילומים של קבוצת הנערים מעליית הנוער ובהם מופיע משה ויצמן.
 
ומסתבר שבאתר ארכיוני של עיריית עפולה מופיעה אפילו תעודת גיוס מ-1942, המאשרת שמועצת פועלי עפולה אינה מעסיקה חייבי גיוס, וגם מודעה מפברואר 1943 המכריזה של "שעתיים עוצר הזדהות" עם גורל הקהילות היהודיות באירופה. אבל אין זה הסוף לתגליות:

באתר סרוק גם מכתב בכתב-ידו של משה ויצמן. ביולי 1943 הוא מבקש הקלות בתשלום הנדרש ממנו מטעם המועצה המקומית, אגרת שילוט עבור השלט "צלמנייה". משה ויצמן כבר מגויס. הוא נוטר. אביו נפטר שנתיים קודם לכן וקשה לו לעמוד בתשלום האגרה.

בהמשך מתגלה גם רשימה של חייבי גיוס מעפולה, ובה, במספר 22, מופיע השם "ויצמן משה". עד מהרה מופיע גם מסמך של מי שגויס בפועל. משה ויצמן הוא מגויס מספר 36 ברשימה.

ובדצמבר 1949 כותב מזכיר מועצת עפולה לקצין המחוז ומפרט רשימה של נופלים באזור עפולה. תחת המספר 7 כתוב: "משה ויצמן". מצוין שתאריך נפילתו לא ידוע, ומקום נפילתו "ליד זרעין".
 
אדוה מגל-כהן מתעקשת לחשוף כל פרט על משה ויצמן, חלל מלחמת העצמאות.

בארכיון הציוני היא מגלה את תיק עלית הנוער שלו. היא מגלה שהוא עלה ארצה באונייה "גליל", באפריל 1939, לאחר שראה את הפרעות בווינה. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא כותב מכתב נואש לסוכנות, לעליית הנוער בירושלים, ומבקש לאשר לו לנסוע לראשון לציון. הוא מספר שאמו נפטרה בווינה חודש קודם לכן ושהוא מנסה להיעזר בקרוב משפחה כדי לחלץ את אביו מאוסטריה, שהייתה אז כבר חלק מגרמניה הנאצית. וכך הוא כותב: "עכשיו בידיים שלכם, אם מותר לי להציל את אבי ולכן אני מבקש בכל לשון של בקשה לתת לי אישור לנסיעה כה חשובה..." והוא חותם "מקסימיליאן ויצמן, משה ויצמן, אצל משפחת טוייבר, בלפוריה." החופשה "החריגה" מאושרת. משה יצליח לעזור לאביו להימלט לארץ-ישראל. צבי ויצמן עולה על אוניית מעפילים בראשית פברואר 1940. האונייה נעצרת על-ידי הבריטים וצבי נשלח לחצי שנה במחנה המעצר בעתלית. באוגוסט 1940 הוא משוחרר ומצטרף לבנו בעמק יזרעאל. פחות משנה הוא יחיה בעפולה, עד מותו. ב-1948 ייהרג בנו באזור ג'נין.
 
זהו רק חלק מהמידע הרב, המגוון והמרגש שאדוה מגל-כהן העלתה במחקרה. היא אף איתרה את קורות אחיו של משה, שהגיע ללונדון מווינה, בעוד משה מגיע לארץ-ישראל. האח, זיגפריד, היה אף הוא צלם והקים עסק משגשג של צילומי אירועים ואף צילם חתונות של האצולה ובית המלוכה הבריטי. מסתבר שזיגפריד ביקר פעם בארץ ועלה לקברו של משה אחיו. מחקרה של מגל-כהן לא רק חשף את דמותו של משה ויצמן חלל מלחמת העצמאות, אלא העלה מסכת משפחתית והיסטורית שלמה ומורכבת.
 
כל הדברים הללו בוודאי חשובים. אך חשוב אף יותר הוא הספר שאדוה מגל-כהן כתבה: "אשה יושבת וכותבת – רחל טויבר". הספר, שיצא בהוצאה עצמית, בעיקר לסביבה המשפחתית הקרובה, נמסר לספרייה הלאומית בירושלים, האמונה על שימור והנגשת הזיכרון הלאומי. כך מחולצת במלוא עושרה והקשריה ההיסטוריים פרשיית חייו ומותו של משה ויצמן ז"ל, אחד מ-22,993 חללי מערכות ישראל. אלמלא המחקר העיקש שהפך לספר העומד על מדפי הספרייה הלאומית, היה משה ויצמן עוד שם, עוד מספר, בחור שנהרג בגיל 26, שהיה צריך להיות כעת בן 90.