היתר מכירה, שפרסמה הרבנות הראשית לישראל ערב שנת השמיטה תרצ"א (1930–1931).
"שמיטה" פירושה עזיבה. אחת לשבע שנים, יש מצווה מן התורה "לעזוב" את האדמה ולהשבית את עבודתה. החקלאים נקראים שלא לעבד את האדמה בשנה זו. על מצווה זו נאמרו טעמים שונים: הצורך בשנת שבתון לאדמה ולאדם, הטעם החברתי שלפיו האדמה הופכת להפקר כך שכל נזקק יכול ליהנות מתוצרתה, והטעם הדתי של הצורך לזכור כי האדמה היא קניינו של האל.
שנת השמיטה מעמידה את החקלאי היהודי בפני דילמה כיצד לקיים שתי מצוות חשובות, שלכאורה מתנגשות זו בזו: קיום מצוות השמיטה כהלכתה מול המשך קיומה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. על ההיבט הלאומי נוסף גם השיקול הכלכלי: קיום מצוות השמיטה עלול למוטט את פרנסת החקלאים.
גדולי הרבנים חיפשו דרכים שיאפשרו את עבודת האדמה אגב שמירה על ההלכה ואחד מהם הוא היתר המכירה. לפי הפתרון הזה הקרקעות נמכרות לגוי למשך שנת השמיטה בלבד, וכך הן נפטרות ממצוות שמיטה, שכן היא אינה חלה על קרקעות שבבעלות גויים.
זה תוכן השטר שלפנינו (בדילוגים):
"אנחנו החתומים מטה, הננו נותנים בזה כח והרשאה גמורה, לרבנים הגאונים נשיאי הרבנות הראשית לארץ ישראל.... למכור במכירה גמורה וחלוטה (מוחלטת) או למשכן ולשעבד בשעבוד גמור בכל ייפוי כוח, כל הקרקעות והצמחים והנטיעות והאילנות וכל מיני העצים שיש לנו בארצנו הקדושה... בין בערים בין בכפרים בין במושבות בין בחוות החלקאיות ובין באלה שהם בקרקע ובין אלה שהם בעציצים מכל המינים בין נקובים בין שאינם נקובים... ולא שיירנו לנו שום זכות ... הננו נותנים בזה כח הרשאה "גמורה כדין... ולא נוכל לערער על כל מעשיהם כלל וכלל..."
המסמך חותם בביטוי המסיים שטרות התחייבות, המופיע גם בכתובה: "והכל שריר ובריר וקיים". משמעות הביטוי היא חיזוק משפטי לכתוב במסמך.
מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים עורר היתר המכירה ויכוחים ודיונים רבים בקרב הציבור שומר המצוות ובין רבנים שונים, תומכי ההיתר ומתנגדיו, ויכוח הנמשך עד ימינו.
המתנגדים להיתר המכירה טוענים כי יש איסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, וזאת על פי הפסוק בספר דברים: "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז, ב). משמעות האיסור היא שאין למכור או להשכיר קרקע ארץ ישראל לגוי. התומכים בהיתר טוענים שמכירת אדמת הארץ בשנת השמיטה היא מכירה זמנית, וכל מטרתה חיזוק את ההתיישבות בארץ ישראל ולא להפך.
טענה אחרת של המתנגדים היא שכדי שהמכירה תחול יש צורך בכך שהמוכר יתכוון באמת ובתמים למכור את הקרקע, מה שמכונה בהלכה "גמירות דעת", ואילו כאן המכירה היא מעין פיקציה, שכן היא נעשית מתוך כוונה שהקרקע תשוב לבעליה בתום שנת השמיטה. על הטענה הזו התומכים בהיתר משיבים כי מכירה מוחלטת לזמן מוגבל, כאשר בידי המוכר אפשרות לקנות בחזרה את הקרקע לאחר השמיטה, תקינה מבחינה הלכתית.
רוב הציבור הדתי־לאומי סומך על היתר המכירה: החקלאים עובדים את האדמה כמעט כרגיל, והצרכנים קונים את התוצרת כבכל שנה. לעומת זאת, הציבור החרדי, אינו מסתמך על היתר המכירה, ובוחר לקנות תוצרת חקלאית של לא יהודים. לחלופין הם משתמשים בתצרוכת שגדלה על 'מצע מנותק' - גידול ללא מגע עם האדמה, והעבודה בו מותרת בשמיטה.
פתרון אחר לקיום מצוות השמיטה כהלכתה הוא 'אוצר בית דין'. בהתאם לפתרון הזה בית הדין משמש נציג הציבור, לוקח את הפירות שהופקרו ומוכרם לציבור בניכוי ההוצאות. הסדר זה הוא בדרך כלל יקר יותר עבור הצרכן.