הכתבה בעיתון "חרות" מיום 15 באוגוסט 1951 היא סיכום של שיחה בין כתב העיתון לנציג תנועת בית"ר במרוקו. חשיבות הכתבה היא בהבאת "קולות מן השטח" המדווחים על מצוקתם של יהודי מרוקו.
לפי הכתבה, נותרו במרוקו בשנת 1951 כרבע מיליון יהודים, רובם בעיר קזבלנקה ובעוד כמה ערים. היהודים חוששים מפרעות של שכניהם הערבים בעקבות התסיסה הלאומית לשחרור מרוקו משלטון הצרפתים. הכתב מזכיר את הפרעות שאירעו בטריפולי ובעיראק ומדגיש כי פעילות ציונית נחשבה במרוקו לבגידה. אף על פי כן הפעילות הציונית הייתה נפוצה מאוד בקרב יהודי מרוקו ורבים שאפו לעלות למדינת ישראל הצעירה.
הכתבה מתארת את פעילותם של המוסדות הציוניים במרוקו ובייחוד של תנועת בית"ר, שהמרואיין יצחק לוי הוא נציגה. לפי הכתבה, פעילות זו היא הנוטעת תקווה בליבם של יהודי מרוקו. הכתבה מסתיימת בקביעה שהעלייה לישראל היא הפתרון היחיד למלכוד שיהודי מרוקו נתונים בו ומזהירה כי כל דחייה עלולה לעלות בחיי אדם. לפי הכתבה, למעלה מחמישים אלף יהודים נרשמו לעלייה, אך רק מעטים זוכים לעלות, ואחרים נדחים על ידי ממשלת ישראל "בתירוצים בלתי מתקבלים על הדעת".
קהילת יהודי מרוקו הייתה התפוצה היהודית הגדולה ביותר בארצות ערב לפני קום המדינה. אולם מסיבות שונות כמו קשיי הקליטה בארץ, המדיניות של השלטון הצרפתי ושל מלך מרוקו וגורמים הקשורים ביהודי מרוקו עצמם, התעכבה העלייה מארץ זו. בשנים 1951-1948 עלו לישראל ממרוקו רק 28,000 יהודים.
לאחר ההכרזה על עצמאותה של מרוקו בשנת 1956 נאסר על היהודים לעזוב אותה אם בכוונתם לעלות למדינת ישראל, ועיקר העלייה הייתה בדרך לא חוקית. עד שנת 1967 עזבו את מרוקו 250,000 יהודים. מקצתם היגרו לאירופה ולמדינות צפון אמריקה ורובם עלו למדינת ישראל.
