כתבה על היעלמות הצוללת אח"י דקר והחיפושים אחריה. הכתבה התפרסמה בעיתון "דבר", ב-28 בינואר 1968.
הקשר האחרון עם הצוללת היה בחצות הלילה שבין ה-26 ל-27 בינואר. החיפושים אחרי הצוללת החלו יום לאחר היעלמותה, והשתתפו בהם כלי שיט ומטוסים מישראל, ריטניה , ארצות הברית ויוון.. החיפושים הראשונים התרכזו באזור קפריסין, ושם הוקם בסיס לניהול החיפושים. הכתבה מעלה השערות שונות בנוגע למה שאירע לצוללת, ואולם, מדגישה כי עדיין הכול בגדר ניחושים. בין האפשרויות: בעיה במכשירי הקשר בלבד (והצוללת עדיין בדרכה), תקלה במערכת ההנעה, שתוביל לסטיית הצוללת מנתיבה, תקלה במנגנון הציפה אחרי צלילה, מטען חבלה מושהה שהוטמן בה טרם יציאתה, פגיעת כלי שיט עוין. הכתבה מדגישה כי הצוללת הייתה במצב מכני טוב והצוות מיומן ודרוך.
עוד הכתבה מתארת את המסלול שעשתה "דקר" מרגע הפלגתה מנמל פורטסמות' ב-9 בינואר דרך עגינתה בגילברטר. בזמן ההפלגה הייתה הצוללת אמורה לתרגל צלילות מסוגים שונים. עגינתה בנמל האנגלי מופיעה בתמונה המלווה את הכתבה. הכתבה מסתיימת בתיאור בנייתה של הצוללת במלחמת העולם השנייה, השיפוץ שלה ויכולותיה הטכניות והקרביות. בצד הכתבה מופיעה ידיעה קצרה על הדיווחים הנרחבים בתקשורת האמריקאית על היעלמות הצוללת.
אח"י (אוניית חיל הים) דקר הייתה צוללת בריטית שקנתה ישראל בשנת 1964 ושיפצה אותה במספנות פורטסמות' בבריטניה. לאחר השלמת ההכנות של הצוללת והצוות, נמסרה הצוללת לחיל הים הישראלי והחלה את דרכה לנמל חיפה, כשעל סיפונה שישים ותשעה אנשי צוות. מסיבה שאינה ידועה עד היום טבעה הצוללת, ואיש מצוותה לא ניצל. חרף החיפושים הנרחבים שחודשו מעת לעת, נמצאה הצוללת רק שלושים ואחת שנים אחרי טביעתה. גוף הצוללת לא חולץ בשל החשש שלא יעמוד בלחץ ויתפרק. חלקים מסיפון הצוללת הוצבו כאנדרטה בסמוך למוזאון חיל הים בחיפה, ובו גם מצוף הצוללת שנמצא כשנה לאחר טביעתה.
טביעתה של הצוללת נחשבת אחד האסונות הגדולים ביותר של חיל הים וצה"ל בכלל. האסון הונצח במקומות רבים ברחבי הארץ, ובראשם אנדרטה בגן הנעדרים בהר הרצל, שלידה מתקיימים טקסי הזיכרון השנתיים.
