טור זה שנכתב ב־17 במאי 1948, שלושה ימים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, עוסק בשאלה מה היה חלקו של המאבק הצבאי של המחתרות בהחלטה של הבריטים לצאת מארץ ישראל. הטור מופיע בכרזה מאוסף זאב ז'בוטינסקי בספרייה הלאומית, גרסה שונה במקצת מזו שפורסמה בעיתון "מעריב" ב־19 במאי 1948.
הטור נפתח בתיאור ההתרגשות הרבה שאחזה במנחם בגין עם הקמת המדינה. קרליבך מזדהה עם ההתרגשות של מי שלדעתו הוא זה שבמעשיו הביא להקמת המדינה. לפי קרליבך, לא המעפילים ולא התזכירים המדיניים, לא נסיבות פוליטיות של המלחמה הקרה ואפילו לא נוראות השואה הם שהמאיסו על הבריטים את השלטון בארץ ישראל. קרליבך אומר מפורשות לבגין "אתה שחררת". קרליבך מודע לדימוי השלילי שהיה לבגין "הפאשיסט" ולכך שבגין מטבעו איננו שש לשפיכות דמים ויודע שנקט בה רק מאהבת ישראל.
קרליבך מזכיר בטור כמה מן האירועים האחרונים כמו הצטרפות חברי לח"י לצה"ל והנאום שנשא מנחם בגין במוצאי השבת הראשונה שאחרי הכרזת העצמאות. מסיבות שטרם הובהרו, החליטו אנשיו של בגין באצ"ל לגנוז את הקלטת הנאום לאחר שידורו ברדיו, אך בשנת 1952 ערך בגין הקלט חוזרת של הנאום על פי טיוטה מוקדמת שאינה זהה לנאום ששודר בפועל.
השאלה מה הביא ליציאת הבריטים מארץ ישראל הייתה נתונה במחלוקת בעת האירועים עצמם וגם במחקר. הטור של קרליבך מבטא תמיכה חד־משמעית בדרך המאבק הצבאי שנקטוו המחתרות.
