בסוף חודש מארס 1925 הגיע הלורד בלפור לביקור בארץ ישראל לרגל טקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים. התגובות מצד יהודים וערבים לביקורו של הלורד בלפור היו מנוגדות: היישוב העברי קיבל את פני האורח בטקסים ובחגיגות רבי רושם, ואילו המנהיגים הערביים התנגדו בתוקף להצהרת בלפור והכריזו על שביתה כללית לאות מחאה.
ימים אחדים לפני בואו של בלפור התפרסם בעיתון הפלסטיני "מראת א(ל)שרק" טור דעה מאת כותב שזהותו אינה ידועה. הטור תורגם לעברית ופורסם בעיתון "דאר היום". בניגוד למצופה, הכותב לא ייחד את מאמרו לביקורת על בלפור, על הבריטים ועל התנועה הציונית, שכן אלה, כך טען, "עובדים לטובתם ואין שום תלונה נגד מי שעובד לטובת עצמו". הכותב מתח ביקורת חריפה דווקא על החברה הערבית ועל מנהיגיה, שבמקום להיאבק בתופעת מכירת הקרקעות ליהודים, משחיתים את זמנם בניהול מחאות עקרות. אחרי שהשביתה תיגמר "ישוב העם לעבודתו והחיים ישובו למהלכם הרגיל".
כותב המאמר משתמש באמצעים רטוריים שונים. לדוגמה, הוא נוקט לשון בוטה ומכנה את תופעת מכירת הקרקעות ליהודים – "סרסרות" ואת מוכרי הקרקעות, וביניהם מנהיגי הציבור הערבי – "סרסורים". לדבריו, "לא בלפור הוא שמסר את הארץ לציונים אלא אנחנו בעצמנו נותנים את ארצנו לציונים, [...] אנחנו המסרסרים להם על האדמות האלה". הכותב מעלה רשימה ארוכה של שאלות רטוריות כמו "כלום ההגנה על דונם אחד מאדמותנו אינה יותר טובה מאלף מחאות ומאלף מברקים שנשלח לעיתונים?" הוא מסיים את דבריו בתשובה נחרצת "טוב מאוד שנראה את התנגדותנו לבלפור ולהצהרתו, אולם טוב יותר שנפעל לטובת ארצנו". הטור מסתיים בשאלה "אולם איה המקריבים? איה אוהבי המולדת הנאמנים?"
העיתון "מראת א(ל)שרק" היה מזוהה עם מחנה האופוזיציה בחברה הפלסטינית בשנות העשרים שנקראו "אלמעארדון". בראשם עמדה משפחת אלנשאשיבי, והם התנגדו לוועד הפועל הערבי, למועצה המוסלמית העליונה ולמשפחת אלחוסייני שעמדה בראש המוסדות האלה.
