שני העמודים האחרונים ברומן "תל אביב" (אלטנוילנד) מאת תאודור הרצל בתרגומו של נחום סוקולוב. התרגום העברי יצא בוורשה בשנת 1902, השנה שבה יצאה לאור המהדורה הראשונה בגרמנית.
"תל אביב" הוא רומן אוטופי שמתאר את עליבותה של ארץ ישראל בשנת 1902, ואולם, הכותב רואה לנגד עיניו כיצד תיראה הארץ בעוד עשרים שנה (1923). החברה שתקום בארץ תהיה חברת מופת קואופרטיבית ומפותחת מבחינה טכנולוגית. עלילת־העל שהרומן מתבסס עליה היא יציאת מצרים, וחלקו הרביעי של הרומן (מתוך חמישה) מתאר את המפעל החברתי החדש כמתרחש בליל הסדר.
בעמוד הימני של הפריט מופיעות שורות הסיום של הרומן, ובעמוד השמאלי "חותם דברי המחבר" - מעין אפילוג הפונה אל קהל הקוראים. שורות הסיום של הרומן עונות על השאלה מדוע המשטר החדש בארץ ישראל יהיה טוב מכל המשטרים הקודמים בעולם. על שאלה זו הדמויות משיבות תשובות שונות. כל אחת הן משקפת תפיסה ציונית אחרת: ליטוואק, העולה הזקן, עונה: בזכות הצרות. האדריכל שטיינק עונה: בזכות קיבוץ הגלויות. קינגסקורט, האציל הפרוסי, עונה: בזכות הפיתוח התעבורתי של הארץ וחיבור היבשות. ד"ר מרקוס, נשיא האקדמיה, עונה: בזכות ההשכלה. יוסף לוי, המנהל המעשי של הפרויקט, עונה: בזכות הרצון (המוטיבציה). פרופסור שטיינק (אחיו של האדריכל) עונה: בזכות כוחות הטבע (משאביה של הארץ?). המטיף האנגלי הופקינס עונה: בזכות הסבלנות (ואולי: הסובלנות). ד"ר רשיד ביי הערבי עונה: בזכות אמונת האדם בכוחו. דוד ליטבק, נשיא החברה החדשה, עונה: בזכות האהבה והכאב. ואז קם הרב שמואל הזקן ואומר: בזכות האל. הרומן מסתיים במילותיו.
באחרית דבר הרצל כותב דברים המהדהדים את המוטו של הרומן שמופיע בעמוד השער "אם תחפצו אין זו אגדה". כעת, בסיום הרומן, הוא אומר "... ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר סיפרתי לכם הוא אגדה, ונשאר אך אגדה". בהמשך הרצל כותב כי חיבר יצירה עם מוסר השכל, שיש שיאמרו שהיא יותר סיפור, ואחרים יטענו שהמסר עולה על ערכה הספרותי. הרצל נפרד מספרו לאחר שלוש שנות עבודה ומשלח אותו לדרכו. הוא צופה לו דרך חתחתים, אך משוכנע כי כשיגיע אל הידיים הנכונות יתברר כי "אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים. כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן יהיה גם כן לחלום". דברים אלו נכתבו ב־2 במאי 1902 בווינה.
נחום סוקולוב היה נשיא ההסתדרות הציונית וסופר וקידם מאוד את העיתונות העברית. תרגומו לשם הרומן "אלטנוילנד" (בגרמנית: ארץ ישנה־חדשה) - תל-אביב - היה כה משמעותי, שכעבור שבע שנים (1909) נבחר לשמה של העיר העברית הראשונה.
