הסופר ישראל זנגוויל נולד בשנת 1864 להורים יהודים, אשר היגרו מרוסיה לאנגליה. שלא כמו רוב מנהיגי הציונות, שנולדו ברוסיה ובמרכז אירופה וחוו גילויי אנטישמיות, חי ישראל זנגוויל במערב אירופה – באנגליה הנאורה. ואולם, גם כאן, כבר בצעירותו, היה עד לסבל שגרמה האנטישמיות.

בשנת 1889 כשהיה בן 25, פרסם זנגוויל מאמר בכתב העת היהודי 'ג'וּאִיש קְרִיטִיקָלִי רִוְויוּ', והביע בו את לבטיו בנושא: מקומה של היהדות המסורתית בעולם המודרני. לדעת זנגוויל, הטרגדיה היא שחרף הקשר העז שחשו יהודים למדינות שחיו בהן ואף שתרמו להן מכישרונם ומיכולתם, שוב ושוב הם מצאו את עצמם מבודלים ומבודדים. 

ישראל זנגוויל האמין שכדי שעם ישראל יוכל להמשיך ולהתקיים, יש לפעול בצורה מאוחדת גם בתחום התרבותי־רוחני וגם בתחום המדיני. המדינה היהודית שראה לנגד עיניו הייתה מדינת מופת אשר תיכון על אדני הצדק, המוסר והשוויון.

בראשית דרכו היה זנגוויל מעריץ גדול של בנימין זאב הרצל ושל המפעל הציוני בארץ ישראל. אבל הכישלונות המדיניים גרמו לו לתמוך בהצעה של הרצל בקונגרס הציוני השישי לשלוח משלחת למזרח אפריקה. לאחר שהקונגרס דחה את ההצעה החליט ישראל זנגוויל לפרוש מן ההסתדרות הציונית. 

בשנת 1905 ייסד זנגוויל את ההסתדרות העולמית של הטריטוריאליסטים (Jewish Territorialism Organization), ובראשי תיבות: יט"א. מטרת הארגון הייתה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בתחומי ארץ ישראל. השיבה לארץ ישראל הייתה בעיניו חלום שאי אפשר להגשימו. עד לפירוקו בשנת 1926 פעל הארגון הקים למצוא טריטוריה ברחבי העולם שהיהודים יוכלו להתיישב בה ולחיות כעם ריבוני.

זנגוויל עצמו חזר לתמוך בתנועה הציונית בשנת 1917 לאחר פרסום הצהרת בלפור משום שהאמין שההצהרה תאפשר להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ואולם, אחר כך התאכזב זנגוויל מן המדיניות הבריטית שנסוגה מההבטחות בהצהרה.

על שמו נקראים רחובות בארץ.

להרחבה עיינו באתר האבות המייסדים של הציונות – חזון ומעשה.