בנימין זאב (תאודור) הרצל, חוזה מדינת היהודים ומייסד התנועה הציונית, נולד בשנת 1860 בבודפשט למשפחה בורגנית ליברלית, שהייתה לה זיקה ליהדות. הוא למד בבית הספר הראלי ובגימנסיה בעיר מולדתו, ובהיותו בן 18 עברה המשפחה לווינה. למד באוניברסיטת וינה ובשנת 1884 קיבל תואר דוקטור למשפטים.
התרבות השלטת בשנים ההן בקיסרות האוסטרו-הונגרית הייתה גרמנית, והרצל הצעיר, שאהב ספרות ושירה, שאף להיות סופר ויוצר בשפה הזאת. ואכן הוא התפרסם ככותב פיליטונים ומחזות. בשנת 1892 החל לעבוד כעיתונאי במערכת העיתון הווינאי Neue Freie Presse ובסופה של שנה זאת נשלח לפריז בתפקיד כתב של העיתון.
בתחילה האמין הרצל שהקִדמה עתידה לאחד את כל האנושות, ולכן רצוי שהיהודים יתבוללו וייטמעו בחברה הכללית שהם חיים בקרבה. אך גילויי האנטישמיות, שהרצל היה עֵד להם עוד בהיותו סטודנט בווינה, הלכו וגברו בימים שחי בפריז. מאמר אנטישמי ארסי ביותר, שכתב אדואר דרימון ופורסם בפריז, זעזע את הרצל, ומאז הייתה ''שאלת היהודים'' למרכז התעניינותו.
כעבור שנתיים, בשנת 1894, פרסם הרצל את מחזהו "הגטו החדש" המתאר יהודי מתבולל שיצא מחומות הגטו היהודי, אך נשמתו נמצאת בגטו פנימי. המסקנה של המחזה הייתה שליהודי אין מוצא מן הגטו.
בשנה זו נפתח בפריז משפטו של אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בצבא צרפת שהואשם בריגול לטובת גרמניה, אשמה שהתבררה לימים כאשמת שווא. הרצל שנכח בטקס המשפיל של הורדת הדרגות ושמע את הקריאות "מוות ליהודים" הבין כי האמנציפציה לא תפתור את בעיית היהודים וגם לא ההגירה מאירופה. אמנם עוד קודם לכן הוא היה מודע לבעיית האנטישמיות, אך עתה הגיע למסקנה כי רק הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, המולדת ההיסטורית, היא הפתרון.
בשנת 1896 הוא פרסם את ספרו "מדינת היהודים" והצליח להביא את בעיית היהודים לתודעה של הציבור כולו. הרצל היה משוכנע כי "מדינת היהודים היא צורך העולם – על כן היא תקום!". לפי תפיסתו הדרך להקמת המדינה היא פעילות מדינית ומשפטית להשגת צ'רטר (זיכיון בין־לאומי) ורק אחר כך התיישבות בארץ.
התפקיד החשוב ביותר שמילא הרצל בתולדות הציונות היה הקמתה של התנועה הציונית ומוסדותיה, ורובם קיימים עד היום. בשנת 1897 התכנסו בעיר בזל בשווייץ צירים יהודים מרחבי העולם והקימו את ההסתדרות הציונית העולמית.
בשנת 1902 פרסם הרצל את הרומן הבדיוני "אַלְטְנוֹילַנְד" (ארץ ישנה-חדשה), ובו הוא תיאר כיצד תיראה ארץ ישראל בשנת 1923. בארץ תקום חברה אידאלית צודקת ושוויונית. המדינה שראה לנגד עיניו היא מדינת רווחה חילונית ומודרנית, ויהיו בה כל האמצעים הטכנולוגיים החדשים.
בשנת 1903 לאחר הפרעות בקישינב חש הרצל כי מצוקת היהודים דורשת פתרון מידי והחליט להעלות בקונגרס הציוני הצעה שדחה קודם לכן: ליישב יהודים באוגנדה – במזרח אפריקה. הרצל ראה בכך פתרון זמני בלבד אך ההצעה עוררה סערה באולם הקונגרס והתנועה הציונית עמדה בפני סכנת פילוג. הרצל קם ונשבע לפני כל באי הקונגרס :"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי".
מסיבות שונות הרעיון לא יצא לפועל, אך הוויכוח על הצעת אוגנדה הסב להרצל נזק נפשי ובריאותי. כשנה לאחר הקונגרס, ביום כ' בתמוז תרס"ד (3 ביולי 1904), נפטר הרצל ונקבר בעיר וינה.
בשנת 1949 מימשה ממשלתה של מדינת ישראל הצעירה את צוואתו של הרצל: עצמותיו הובאו לארץ ישראל ונטמנו בהר הרצל בירושלים.
החל בשנת 2004, במלאת מאה שנים לפטירתו של הרצל, הוכרז במדינת ישראל "יום הרצל", אשר יחול מדי שנה בתאריך י' באייר.
על שמו נקראו רחובות רבים במדינת ישראל וכן העיר הרצליה ובית
הקברות הצבאי בירושלים, הר הרצל, אשר הוא וגדולי האומה אחרים קבורים בו.
להרחבה עיינו באתר האבות המייסדים של הציונות – חזון ומעשה.
