השיר פורסם לראשונה בעיתון ''דבר'' ב־17 במארס 1944 במסגרת "הטור השביעי" של המשורר נתן אלתרמן. השיר נכתב כשבוע לאחר חנוכת הגן על שמו של ראש העיר הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף.

בשנת 1931, לקראת יום הולדתו ה־70 של מאיר דיזנגוף, החליטה העירייה על הקמתו של "גן מאיר", ואולם ההקמה התעכבה 13 שנה, והגן נחנך שמונה שנים לאחר מותו. אלתרמן רומז בשיר לעיכובים בביצוע:
 "הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַצָּעָה
בַּתַּקְצִיב הַשָּׁנוּי בְּוִכּוּחַ.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַרְצָאָה,
הַרְצָאָה עַל תָּכְנִית הַפִּתּוּחַ"

השיר מתאר כיצד יהלכו זקנים בנחת בשבילי גן מאיר "נשענים על מקלות, עם ערב". השיר מתייחד באופטימיות שבה הוא רואה את תהליך ההזדקנות. ההזדקנות של האדם ושל העיר היא משאלה והגשמת חלום. גן מאיר המזדקן, על עציו הוותיקים, הופך בשיר לסמל העיר תל אביב המתוארת בשלוותה, ובמשתמע – המדינה העברית (שעדיין לא קמה), שקיומה כבר מובטח.