אלה שלהי ימות החורף הקרים. העצים עודם עומדים במערומיהם אחרי תרדמה עמוקה וקפואה.  ובשבט, עם התארכות הימים, "מתלחלחין עצי האילנות ומתחילים לשתות ולחיות", שורשיהם, חשים בחום העולה מבטן האדמה ומבקשים התחדשות, השרף עולה באילנות והטבע כולו אומר שירה.

היו ימים כאן בארץ ישראל שיום ט"ו בשבט ציין את ראש השנה לאילנות, נקודת מוצא לקיום המצוות התלויות בארץ. ואז הגיעה הגלות, והקשר עם האדמה נשבר וט"ו בשבט הפך מיום חקלאי-הלכתי ליום שהלך וצבר משמעויות מיסטיות ומנהגים קבליים של אכילה חגיגית ומכוונת של פירות האילן. החל להתפתח סדר ליל ט"ו בשבט, געגוע ותפילה לאדמה ולפירות של ארץ ישראל.  כשהגיעה הציונות, הניגונים החסידיים הפכו לשירת חלוצים וט"ו בשבט הפך לחג האילנות ובמרכזו הנטיעות, הקשר המתחדש עם אדמת הארץ. והנה, אנו בימים שהאדם מתרחק מן הטבע והטבע זועק לנגדו. ט"ו בשבט בשנת הקורונה הוא זמן חשבון נפש, התבוננות ותפילה על הקשר שבין אדם ואדמה.

בערב הזה יתאחדו ארבעה פרקים, ארבעה מופעים לתפילה אחת. תפילת האדם על הטבע.

הערב הוא המשך לסדרת הארועים "בסוד קולות רבים" המשותפת לספרייה הלאומית ול"הזמנה לפיוט" מבית עמותת סנונית, השותפים גם ביצירת ״אתר הפיוט והתפילה".