​בכרזה שהופצה בידי ראשי הקהילה היהודיות בטריפולי (לוב) כעשר תקנות שעל יהודי לוב לקיים ביום העצמאות. מעניין לשים לב לשימוש בביטוי "יום העצמאות", עוד לפני שהחל השימוש בביטוי זה בארץ ישראל. 

​ארבעת הסעיפים הראשונים עוסקים באווירת החג, ונאמר שתוקפם הוא לעולם. כדי ש"יום העצמאות יהיה יום מועד וחג" חובה להרבות בסעודות חג ובמתנות לאביונים ולסגור את בתי העסק ביום זה. עד נקבע כי בנים אשר ייוולדו בשבוע שיום העצמאות חל בו ייקראו בשם "ישראל" ובנות בשם "ציונה". התקנות האחרות עוסקות בסדרי התפילה בחג. הן קובעות כי יש לבוא לבית הכנסת בבגדי חג ומפרטות אילו מזמורי התהילים יש להוסיף לתפילה ומהו סדר הקריאה בתורה ובהפטרה. מעניין במיוחד שבתפילת שחרית נכתב כי יש לומר הלל שלם בברכה, אבל מישהו מחק את המילה ברכה - עדות למחלוקת בהלכה בעניין אמירת הלל ביום בעצמאות. עוד  חשוב לציין כי התקנות קובעות שאין לומר תחנון ביום העצמאות ואף לא במנחה ביום שלפניו - גם זה נושא ששנוי במחלוקת בהלכה.

אופיו של יום העצמאות עוצב על ידי תקנות דתיות, חוקים אזרחיים ומנהגים חברתיים. הרבנות הראשית לישראל העניקה משמעות דתית ליום העצמאות וחידשה הלכות שמקדשות את היום ומעניקות לו מעמד של "חג".  נראה שקהילת יהודי טריפולי קיבלה על עצמה את הוראות הרבנות הראשית ואף הוסיפה להן את המנהג להניף את דגל מדינת ישראל לפני הוצאת ספר התורה.

ערב הקמת המדינה חיו בלוב כ־38,000 יהודים, בעיקר בעיר הבירה טריפולי. זו הייתה קהילה ציונית, ועם הקמת המדינה עלו רוב בני הקהילה לישראל. כרזה זו מעידה על הרוח הציונית ששררה בקהילה ועל ההשפעה שהייתה להקמת המדינה על יהודי התפוצות.