כתבה על עלייתו ארצה של אנגיסטו איילין. הכתבה פורסמה בשנת 1986, בזמן שהעלייה של יהודים מאתיופיה לישראל הייתה עדיין בראשיתה.
איילין מתאר בכתבה את חייו במחוז גונדר בבקת עשויה עץ וקש כמקובל באתיופיה. בכפר היו כמה משפחות יהודיות אשר כל אחת מהן עברה בחשאי את הגבול לסודן. אנגיסטו עשה את המסע הארוך לבד, ורק לאחר שהגיע למחנה הסוכנות מעבר לגבול, חזר לקחת את אשתו ובתו שנותרו בכפר. המסע היקר רושש אותו מנכסיו. הכתבת מתארת את שפתם המיוחדת של יהודי אתיופיה, הנשמעת כמו דרדור חלוקי נחל, את הפחד שלהם מן המטוס שייקח אותם לישראל ואת שמחתם הגדולה כשהגיעו לארץ. המשפחה מתגוררת בשיכון פשוט בנתניה, ולזוג שתי בנות שקיבלו שמות ישראלים למהדרין: כרמית ורויטל. קירות הדירה מקושטים במעשי אומנות שמכינה אשתו של אנגיסטו בסגנון אתיופי. האווירה בכתבה חיובית, ואין בה כמעט רמז למורכבות שליוותה את העלייה מאתיופיה, למעט הגעגועים של איילין לאירועים קהילתיים באתיופיה.
בשנים 1980–1984 החלה יציאה המונית של יהודי אתיופיה מן הכפרים באזור גונדר לעבר סודן. רבים הצליחו לברוח לגבול שבין אתיופיה לסודן, שם שהו במחנות זמניים והמתינו לעלייה לישראל. המסע הקשה לגבול סודן והתנאים במחנות ההמתנה גבו את חייהם של כ-4,000 מבני העדה. בנובמבר 1984 החל "מבצע משה", המבצע הממלכתי הראשון להעלאת יהודי אתיופיה מסודן לישראל. המבצע התנהל בחשאי ובשיתוף פעולה עם השלטונות באתיופיה, ובמסגרתו הועלו לארץ כ־8,000 מיהודי אתיופיה. בינואר 1985 דלפה הידיעה על המבצע לעיתונות הבין־לאומי, ושליט סודן, שחשש מתגובתן של מדינות ערב הקיצוניות, אסר על המשך המבצע. רק בשנת 1991 התחדשה העלייה מאתיופיה ב"מבצע שלמה".
