שלושה ימים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, ב־13 ביוני 1967 התפרסמה ב"מעריב" קריקטורה מאת דוש המתארת את המאבק המדיני הצפוי לישראל בעקבות הניצחון.
במרכז הקריקטורה דמותו של שרוליק, הדמות המייצגת את מדינת ישראל, פרי יצירתו של המאייר דוש (קריאל גרדוש). שרוליק נראה בורח ממהומת הקרב ומביט אל השמש, המסמלת את הניצחון במלחמה. בעודו מסתכל למעלה, רגליו עומדות לדרוך מבלי משים על ערימת אבנים חדות וחוטי תיל דוקרניים. בזמן הריצה, קסדתו של שרוליק נופלת ומתגלה כובע הטמבל שלו, מה שמסמל את המעבר מן הזירה הצבאית לזירה האזרחית. דוש טוען אפוא כי עם סיום המערכה הצבאית, וחרף הניצחון המזהיר בה, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לנוח על זרי הדפנה, והיא נאלצת מיד לרוץ להתמודד במערכה המדינית על פירות הניצחון. המסר הזה מתבטא בכותרת האיור "הלוואי ויכולנו לעצור קצת ולנוח".
המאבק המדיני שדוש רומז אליו הוא המאבק על ההכרה הבין־לאומית בצדקת דרכה של ישראל ובזכותה להחזיק בשטחים שכבשה. מאבק זה החל מיד עם סיום המלחמה. מדינות ערב ומדינות הגוש הקומוניסטי ובראשון ברית המועצות דרשו לכנס דיון דחוף בעצרת האו"ם כדי להפעיל לחץ בין־לאומי על ישראל לסגת מן השטחים שכבשה. ארצות הברית טרם נקטה עמדה ברורה בסוגיה.
ישראל מצידה הודיעה כבר ב־19 ביוני על נכונותה להחזיר את רוב השטח שנכבש ממצרים וסוריה תמורת הסכם שלום, אולם, סוריה ומצרים דחו את ההצעה. בוועידה שהתכנסה בסוף אוגוסט 1967 בחרטום החליטו המדינות הערביות השתתפו בה כי הן לא ינהלו משא ומתן עם ישראל, לא יכירו בה ולא יכרתו אתה שלום. מצרים אף ביקשה לכנס את מועצת הביטחון של האו"ם וזו קיבלה בנובמבר 1967 החלטה הידועה בשם החלטה 242. ההחלטה קבעה שכל הסדר שלום בין ישראל למדינות ערב יכלול נסיגה משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
גורל השטחים האלה, בעיקר יהודה ושומרון וירושלים, עתיד להפוך לסלע מחלוקת ביחסי ישראל והערבים, ביחסים הדיפלומטיים של מדינת ישראל עם מדינות אחרות וכן בתוך החברה הישראלית.
