כתבה מאת ראובן בריינין שפורסמה בעיתון "המליץ" ב-3 בספטמבר 1897 ובה רשמים מן הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל, בשוויץ. הכותב ראובן בריינין (1939-1862) היה סופר, מתרגם ופובליציסט. הוא נכח בקונגרס הציוני הראשון וכתב ביוגרפיה על הרצל.
בריינין מתאר את באי הקונגרס, לבושם החגיגי וההתרגשות הגדולה "הרגע היותר גדול, היותר נשגב, הגיע". הוא מציין מי הם בעלי התפקידים השונים ומביא מדבריו של הרצל. את הקונגרס הוא מכנה "האספה הציונית".
לאחר דברי פתיחה שנשא זקן הצירים הרופא ד"ר קרל ליפה מיאסי עלה לנאום יושב ראש הקונגרס הד"ר בנימיו זאב הרצל. הכותב מדגיש את יפי תוארו של הרצל ואת הרטוריקה המעולה שלו. בנאומו סימן הרצל את המטרה - "הנחת אבן הפינה לבניין בית ישראל". לדבריו, לולא האנטישמיות לא היה נערך הכינוס. את הלאומיות הוא הגדיר כדבק המאחד את חלקי העם ואת הציונות כשיבה לארץ ישראל. לדברי הרצל מעתה התביעה הציונית תיעשה בגלוי ובדרך הזו: בקשה מן השולטן הטורקי לאפשר ליהודים לעלות לארץ ישראל. הרצל מעלה נימוקים שיירצו את אומות העולם ובהם נאמנותם המוכחת של היהודים לשולטן, הסיוע של היהודים לכלכלת טורקיה והיתרונות שיפיקו עמי אירופה וממשלותיהם מעזיבתם של היהודים.
את דבריו סיים הרצל בחשיבות המפעל הציוני והקונגרס. לפי הרצל, הציונות צריכה להיות תנועה המונית. מפעל זה "אינו יכול להיות תלוי בדעת בודדים, הוא אינו יכול להיות תלוי בנס ובמקרה". מדבריו משתמע כי בניגוד לאחדות הלאומית שהציג בפתיחה לא כל הדעות מסכימות עם הציונות "הקונגרס צריך להיות לא למורת עמנו, כי אם לכבוד עמנו".
בהמשך הכתבה מתאר בריינין את ההתפעלות מדמותו של מקס נורדאו "זקן ונער יחד כהעם אשר אליו שב".
"המליץ" הוא עיתון עברי שיצא ברוסיה בשנים 1904-1860 וייצג את חוגי המשכילים. העיתון ראה ערך בכתיבה עברית יפה ומדויקת (אחת ממשמעויות שמו) ושאף להיות מתווך ומתרגם (משמעות שנייה ל"מליץ") בין ממשלת רוסיה ובין היהודים (כדי לקדם את שילובם בכלכלה ובתרבות) ובין הדת וההשכלה.
