מבצע חורב היה אחד המבצעים האחרונים במלחמת העצמאות. המבצע החל ב־22 בדצמבר 1948 והסתיים ב־7 בינואר 1949. הוא היה מתקפה רחבת היקף של צה"ל נגד הצבא המצרי בנגב ובמזרח סיני, ובעקבותיו החלה מצרים לנהל משא ומתן על שביתת נשק.
במלחמת העצמאות הצליח הצבא המצרי להשתלט על שטחים רבים בדרום ולהטיל מצור על היישובים היהודיים בנגב. באוקטובר 1948 בזכות מבצע יואב חודש הקשר עם היישובים הנצורים, והכוח המצרי נותק מבסיסו ברצועת עזה. ישראל חשש כי המצרים יצליחו לנתק שוב את הנגב, ולכן הוחלט לצאת למבצע חורב ולדחוק את המצרים סופית מתחומי הנגב.
במפה מסומנים השטחים שהיו בשליטת צה"ל בצבע כתום, והתקדמות הכוחות מסומנת בחיצים. עוד מסומנים יישובים יהודיים וערביים בארץ ובסיני. יישובים מסוימים בנגב מוזכרים בשמם הערבי ובסוגריים בשמם העברי לפי הזיהוי המקראי, כגון קצימה שמסומנת גם בשם עצמון. כן מסומנים כבישים ראשיים ואף שדה התעופה באל עריש וכן נחל לבן ונחל מצרים, כנראה בשל חשיבותם בזמן הקרבות. במפה מסומן בבירור קו הגבול הבין־לאומי בין ישראל למצרים.
לפי המפה תקף צה"ל את הצבא המצרי בשני מוקדים עיקריים; מכיוון רצועת עזה ומישור החוף, ומכיוון מרכז הנגב מבאר שבע וחלוצה. ברצועת עזה לא הושגו תוצאות, למעט הכיבוש של משלט 86 הסמוך לח'אן יונס. מכיוון נירים יצא כוח צבאי אל מעבר לקו הגבול הבין־לאומי ותפס עמדה על הכביש לאל עריש. מכיוון דרום תפסו כוחות צה"ל את הצירים המרכזיים ועברו את קו הגבול באזור ניצנה. לאחר מעבר הגבול, התפצל הכוח הצבאי לשלושה ראשים; צפונה אל עבר הכוחות על הכביש לאל עריש, דרומה לכיוון קצימה, ומערבה לכיוון אבו עגילה, שם התפצל הכוח שנית, צפונה לאל עריש, דרומה לביר חסנה, ומערבה לביר חמה. בשלב זה החל צה"ל לסגת בשל הלחץ הבין־לאומי שהופעל עליו. לא כל מטרות המבצע הושגו, אך הכיבושים של צה"ל הביאו ליתרון במשא ומתן המדיני.
