מכתב של ילדה בת עשר מנתניה בשם אביבה שרוני המתארת ביקור בכפר הערבי אום ח'אלד (ליד נתניה). הילדה מצרה על גורלם של תושבי הכפר הערבים שברחו ממנו במלחמת העצמאות וכותבת כי "רגשי רחמים ממלאים את לבנו בשעת הבקור". בה בעת היא שמחה על יישובו של הכפר מחדש בעולים חדשים מארצות שונות ולמראה "תינוקות קטנים מפזזים וצוהלים".

הילדה מבהירה כי אין זה ביקור סתמי של התבוננות בחורבות הכפר והריסותיו אלא ביקור לכבוד "חנוכת סניף חדש של בית החנוך שלנו", המיועד לילדי העולים במקום, ובו הם ילמדו עברית. הילדה מתארת גם את מה שנותר מחייהם של הערבים תושבי הכפר: כמה כלי חמר ובימת הדרשן במסגד. היא מציינת כי למראה הערבים השבויים "לבנו נתמלא רגש שמחה ונצחון" אך בנשימה אחת מזכירה את תלאות העם היהודי ואת מה שאירע בגוש עציון. (הכוונה לטבח 127 תושבי כפר עציון ומגניו). על הרגשות שהיא מגלה כלפי הערבים היא כותבת "מי כמונו היהודים יודע את רגשי בן אדם גולה ומגורש מביתו. והרי אנו היהודים מסוגלים כל כך להבין לנפש האדם באשר הוא אדם לנפש הפליט באשר הוא פליט".  

המכתב ממחיש את הדילמות שעמדו בפני מדינת ישראל בזמן המלחמה בנוגע לערבים שחיו בשטחים שנכבשו ובו בזמן הצורך למצוא פתרון ליישובם של העולים הרבים שהגיעו לארץ לאחר המלחמה. עוד הוא מלמד על התגייסותה של האוכלוסייה הוותיקה לעזרת העולים החדשים. מעניין שכבר בשלב כה מוקדם לאחר שוך הקרבות הופיעו  נושאים אלו בעיתונות התקופה.

מבני הכפר אום ח'אלד נמצאים כיום בתחומי העיר נתניה באזור "שיכון סלע" מזרחית למרכז העיר. על חלק מאדמות הכפר נמצא היישוב בית יצחק־שער חפר.