שיר קצר מאת המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד, שנכתב כנראה לאחר שנת 1923, אז התיישבה בקיבוץ קריית ענבים. השיר הועתק בכתב יד בידי אהרון ניר שעבד בעבור זלמן אפשטיין באיסוף חומרים עבור ספר בנושא השבת. עתק של השיר נמצא במחברת באוסף אפשטיין.

לפי השיר בשבת האדם העובד נח מעמל ימי השבוע, אך חרף העייפות הגוף פורץ במחול לכבוד שבת. השיר מתאר את הצביון של השבת בהתיישבות העובדת, אף שהחלוצים שאפו להתנתק מהאופיה הדתי של השבת, התפתחה בקיבוצים מסורת של ערבי שבת חגיגיים: מפות לבנות, סעודה חגיגית, שירים וריקודים. הריקוד והשירה ענו על הצורך בהתרוממות רוח, בחווייה רוחנית.

אנדה פינקרפלד נולדה בשנת 1902 בגליציה המערבית  ועלתה לארץ בשנת 1920, בראשית ימי העלייה השלישית במסגרת תנועת "השומר הצעיר". היא חזרה לחו"ל ועלתה שוב בשנת 1923 עם בעלה אריה קרמפנר (עמיר). הזוג התיישב בתחילה בקריית ענבים ואחר כך בתל אביב שם עבדה אנדה במיקרוביולוגיה. לאחר מלחמת העולם השניה יצאה לשליחות במחנות העקורים בגרמניה ובינואר 1948 התנדבה לאסוף חומר כתוב על הנופלים ולרכז את עזבונותיהם הספרותיים. הכרך הראשון של מפעל ההנצחה "יזכר" (1955) והכרך הראשון של "גווילי אש" (1952), מבוססים ברובם על החומר שאספה. 

שירה העברי הראשון של אנדה הופיע בעיתון "דבר" בשנת 1928 בשם העט ''בת חדוה'', ומקץ שנה הופיע ספרה העברי הראשון "ימים דובבים". 

בהמשך כתבה שירים וסיפורים לילדים, ובשנת 1978 הוענק לה פרס ישראל לספרות ילדים.