במשך שנים לא מעטות ליוויתי את אמיל חביבי במרבית ההופעות הספרותיות שלו, בעברית ובערבית. חביבי רצה תרגום אמין לדבריו ולדבריהם של בני-שיחו, ונעזר בי שכן ראה בי קורא שירד לעומק יצירתו ומחשבתו. באותם ימים עשיתי את צעדיי הראשונים באקדמיה. לימדתי באוניברסיטת חיפה, והערצתי את חביבי. דווקא הסיטואציה הפרדוקסלית שלו עוררה בי הערצה, שכן ראיתי לא רק את חביבי המנהיג רב-הכוח שהרתיע את הסובבים אותו אלא גם, ובעיקר אינטלקטואל נדיר ואדם אנושי ביותר, רך ורגיש כמעט כמו תינוק.
אמיל חביבי נעשה דמות מוכרת בקרב ציבור אוהבי הספרות קוראי העברית בעקבות פרסום "
האופסימיסט" בתרגומו המופתי של אנטון שמאס. בגרסה העברית זכה הרומן לכותרת מצומצמת, שכן במקור הערבי נקרא הספר "האירועים המוזרים בהיעלמו של סעיד ביש המזל האופסימיסט". אמיל חביבי הרבה לנסוע ברחבי הארץ ולהופיע על במות שונות, ועוד יותר – לאחר פרסום הרומן שבעיני רבים נחשב לפסגת יצירתו הספרותית.
בתחילה, התפרסם הרומן בעיתון, בהמשכים, ורק לאחר מכן ראה אור כספר. לימים סיפר חביבי שהוא לא ידע כיצד יתגלגל העניין: לא הייתה לו תכנית מגובשת לגבי התפתחות המאורעות ואף לא הדמויות. "כל פעם ישבתי וכתבתי את החלק [הנוכחי], הדברים זרמו מאליהם, התאהבתי דווקא בעלילה המוזרה וראיתי איך היא בונה את הדמות המרכזית, ולא להיפך..".
והיו מי שכעסו עליו, בגלל דמות האנטי גיבור. קוראיו הערבים ציפו ממנו לכתוב יצירה ריאל-סוציאליסטית, שבמרכזה דמות הגיבור הפלסטיני הקומוניסט. אך היה זה אמיל תומא אשר עצר את הדיבורים כשכתב את מאמרו הריאל-סוציאליסטי על "האופסימיסט המעמיד את הנכבה הפלסטינית מתוך ראייה פנורמית..".
אמיל חביבי קנה לו מעריצים רבים ראשית תודות למאמר המהתל השבועי שלו בעיתון "אל-אתחאד, אוסבועיאת". רבים התאהבו בכותב השנון עוד לפני פרסום "האופסימיסט". קוראי הטור של חביבי ראו בדמות המשתקפת בה דיוקן אמיתי ומורכב הפלסטיני\הישראלי מלאחר קום המדינה ועד סוף שנות השמונים, ואולי עד היום, אם כי בשינויים קלים.
בתקופת הפרסטרויקה חביבי ראה את הנולד, בניגוד למה שחשבו עמיתיו במפלגה. הגמישות האנושית שבאישיותו, שאותה אנו מגלים ביצירתו הספרותית, בניגוד לכתביו הפוליטיים, היא שבסופו של דבר הכריע את דרכו של חביבי להעדיף את האמנות על העשייה הפוליטית: "אי אפשר לשאת שני אבטיחים בבת אחת, ומי שיש לו את השניים חייב לבחור באחד הקרוב יותר אל ליבו", נהג לומר.
ההומור שהופך במהרה לאירוניה צינית הוא התכונה הבולטת, הן באישיותו והן ביצירתו של אמיל חביבי, ובעיקר ביצירתו הפובליציסטית. ומדובר בהומור שמקורו בעצב חבוי.
עם זאת, חושיו החריפים והאינסטינקטים המחודדים, שחביבי ניחן בהם וידע להשתמש בהם כל עוד היה בר-סמכא במפלגתו ובקרב מעריציו הרבים, לא עזרו לו הרבה לאחר שעזב את המפלגה בעקבות התמורות בברית המועצות בהנהגת מיכאיל גורבצ'וב. קבלת פרס ישראל נתנה לאויביו החדשים לגיטימציה למבקריו שהלכו ורבו עם השנים. אלא שדמותו ויצירתו שתורגמה בינתיים לשפות רבות בעולם הותירו אותו בראש הסולם הספרותי וגרמו לאליטה הספרותית להמשיך ולהעריך אותו, ובכך גם להבטיח את מקומו בתרבות המקומית והעולמית.
