החיים הפרועים בבטן אניית המעפילים רוסלאן

איך מנעימים את זמנם של ענקים (בהווה ובעתיד) כמו רחל המשוררת יוסף קלוזנר, ברוך אגדתי ועוד גדולים וחשובים שמצאו עצמם "תקועים" יחדיו באנייה אחת בדרך לישראל?

האניה רוסלאן עוגנת בנמל איסטנבול (קושטא) בדרכה מהעיר אודסה לארץ-ישראל. מקור: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

שובו של עם ישראל לארצו, עליות, אניות מעפילים – מילים טעונות משמעות המעלות באוב תקופה אחרת, הירואית בהרבה, כשהחלוצים היו חלוצים, המאבקים היו על מהות והבריטים היו בעיקר מכשול לעקוף, או – גורם שיש להערים עליו בדרך להגשמת חלום המדינה היהודית. בתוך הנרטיב חמור הסבר הזה שמור מקום של כבוד לעלילותיה של האנייה רוסלאן. הייתה זו האנייה הראשונה, וגם היחידה, שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר, הנקרעת עתה במלחמת אזרחים בין הכוחות הלבנים והאדומים, מנמל אודסה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה.

הידיעות על אנייה רשמית שתחזיר את משפחות הפליטים שגירשה האימפריה העות'מאנית מארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, שכנעו משפחות יהודיות רבות מרחבי האימפריה הרוסית לנהור לאודסה בתקווה להצטרף למסע.

כדי לזכות במקום על הסיפון הצטרכו הבאים מרחוק להתחזות לפליטים ארץ-ישראליים. 'ועד פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה' שהוקם באודסה תדרך את מאות המתחזים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, על נבכי העסקנות הציונית בארץ וגם על פרטים שונים ומשונים שאמור הפליט להכיר ברחובות תל אביב, יפו, חיפה והמושבות. כל פליט – אמתי או מתחזה – צויד ע"י הוועד בתעודה הכתובה רוסית, עברית וצרפתית, המכירה בו כפליט ומאשרת לו להיכנס לארץ ישראל. בזכות תחבולות אלו תפח מספרם של הפליטים מכ-150 פליטים מקוריים לכ-670 איש בסך הכל.

 

תעודת ה"ועד של פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה". התמונה לקוחה מתוך הספר במאבק לגאולה: ספר הציונות הרוסית ממהפכת 1917 עד ימינו מאת אריה רפאלי (צנציפר)

 

בנובמבר 1919 יצאה האנייה רוסלאן את נמל אודסה בחיפזון, שמא התפתחויות מלחמת האזרחים יגרמו לעיכובים נוספים או לביטול המסע. על סיפונה התקבצה קבוצת אישים שלא הייתה מביישת שום קונגרס ציוני או ערב הוקרה מעונב בתאטרון "הבימה". ד"ר יוסף קלוזנר, הסופר אביגדור המאירי, עורך עיתון הארץ לעתיד משה יוסף גליקסון, המשורר לעתיד יונתן רטוש יחד עם אמו, הפסל משה ציפר, רחל המשוררת ועוד רבים.

על חשיבותה ההיסטורית של ההפלגה או על משמעותה לתנועה הציונית נוכל לקרוא בעיתונות התקופה, בזיכרונותיהם של הנוסעים ובשורה ארוכה של מאמרים היסטוריים מאוחרים. עבור דיווח מבטן האנייה בזמן ההתרחשויות נצטרך לפנות לעיתון מרתק בן 13 עמודים שחיבר העיתונאי ההומוריסט והפעיל הציוני חיים כצנלסון בזמן הפלגתה, דיווח, שלו העניק כצנלסון את השם-  תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן".

 

העמוד הראשון בכתב היד 'תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן"', שחיבר חיים כצנלסון על סיפון האנייה רוסלאן

 

זמנים דוחקים מחייבים כתיבה דוחקת

עיתון האנייה שחובר בזמן ההפלגה מוקדש רובו ככולו להפגת המתח העצום של הנוסעים. לאחר עמוד התודות לוועד האנייה, אותו ועד שדאג להנעים את הצפיפות ולבער את המחסור, פנה כצנלסון למלאכה שלשמה הוזעק: גם בלב ים, כשהאנייה מיטלטלת בין גלים גבוהים ונמלים שלא מעוניינים לאשר את עגינתה הזמנית בהם, סירב ועד האנייה לקטוע את צינור החמצן החדשותי והורה על הוצאת "עתון בתוך הספינה. כדי שידעו הפליטים מה שנעשה בעולמנו", וגם, לא פחות חשוב מכך עבור אנייה עמוסה בנוסעים קולניים, "וכדי שידע ישראל מה פעל הועד לטובתו".

 

 

"הועד של הספינה בדאגתו הגדולה להנוסעים להנעים להם את הנסיעה", העמוד השני של עיתון אניית רוסלאן

 

הוצאת הקיטור מתכתבת היטב עם הכיוון שהגדיר כצנלסון לעיתון: "העתון ישחה עם הזרם ונגד הזרם, למעלה ולמטה מן הזרם. הכל כפי רצונו של רב החובל." מה שלא היה תלוי ברצון רב החובל הוא דווקא העיכוב ביציאת האנייה מנמל אודסה. בזה יש להאשים את ראש ועד הספינה, "שרוצה שיתם כל אותו 'דור המדבר' המדבר ביידיש."

 

"הכוון של העיתון", עמוד חמישי בעיתון אניית רוסלאן

 

הקבלת האנייה עם תיבת נוח, כמו עם מאורעות מקראיים אחרים דוגמת יציאת מצרים, מספקת לכצנלסון קרש קפיצה לדיון קצר וממצה בקורות העלייה השלישית – שאליה, בין שידעו זאת הנוסעים ובין שלאו – הם משתייכים. היות שהעיתון נכתב בעברית לקהל מוגדר ומצומצם (=נוסעי האנייה), מרשה לעצמו כצנלסון להתיר במעט את הרסן שהחזיק את ההצגה כולה יחדיו. הוא מציין בכתב עובדה שלא היה מעז להשמיע באוזני זרים, כי "בין העולים", המצטופפים על הסיפון, "היו כמאתים איש פליטים מצפת שבימי-המלחמה הביאה אותם אוניה אוסטרית מא"י לאודסה". בהמשך מדווח כצנלסון על "ידיעה מפתיעה" ומשעשעת. ממחקר שביצע ליקורמן, שהיה ככל הנראה אחד מחברי ועד האנייה המושמץ, התברר "שבין הנוסעים נמצאים אחדים שהיו באמת פעם בארץ ישראל. הדבר עשה רושם גדול על חברי הועד של הפליטים".

 

קורות העלייה השלישית, עמודים שלוש וארבע בעתון אניית רוסלאן

 

מה שהופך את העיתון למהנה כל כך לקריאה גם בימינו הוא המשחק העדין שמשחק כצנלסון בין דאגה לכבודם של חברי ועד האנייה הפועלים בתנאים בלתי אפשריים לבין סאטירה פרועה על החלטותיהם השרירותיות משעה שיצאה הספינה לדרכה. בעמוד התשיעי של העיתון, לדוגמה, מספר כצנלסון על תגובת הוועד לקנאת הסופרים שהתעוררה אצל אחת המשוררות העבריות על הסיפון. הכבוד "היותר גדול" שמפגין קהל הנוסעים לד"ר יוסף קלוזנר כמעט שהעביר אותה על דעתה, עד ש"אמרה לרדת מן האניה באתונה ולהתעסק מעתה רק בספרות יוָנית". חברי הועד לא נרתעו ושלחו למשוררת חיש מהר שליחים "לבקש אותה שתשאר, לטובת הנוסעים, משום שכובד משקלה מעכב את האניה מטלטלה יתרה".

 

מעשה במשוררת כבדת משקל, עמוד תשיעי בעתון אניית רוסלאן

 

היו לוועד גם עניינים רציניים יותר לטפל בהם, עניינים שהצריכו שימוש בנשק יום הדין של העסקן הציוני – תליית כרוזים. אחד מהכרוזים הללו הופנה "לנשים ההרות אשר באנייה". העילה: הבטחת הוועד לממשלה האנגלית "להביא לא"י את המספר המדויק שעלו לאניה באודיסה". ההבטחה הזאת כמעט שהופרה בגלל נוסעים פוחזים שירדו מהאנייה טרם הגעתה לנמל יפו, "ועל ידי כך העמידו בסכנה את כל הנוסעים". בתגובה "החליט הועד לדחות את הכניסה לחופי הארץ עד אשר יוָלדו באניה מספר ילדים שיוכלו למלא את מספר האנשים שירדו מהאניה." וכמו כדי להנהיר את המסובך, סיים הכרוז, "הועד יכיר תודה מרובה לאלה מן הנשים ההרות, שתמהרנה ללדת ועל ידי כך תקרבנה את הגאולה".

 

כרוז נרגש לנשים ההרות, עמוד עשירי בעתון אניית רוסלאן

 

החלק האחרון של העיתון מוקדש ל"פרק שירה", בו שוטחים מצטופפי האנייה וחברי הוועד את דעותיהם המנומקות ביותר בנוגע למצב העניינים אליו נקלעו יחדיו. מחסור בלחם, צפיפות, לכלוך או שעמום – כל נוסע ותלונתו הוא. גם כאן דבריו של ליקורמן הם מאירי העיניים ביותר: "ליקורמן מה הוא אומר? פתי יאמין לכל דבר שאומר הועד".

 

"פרק שירה": כל נוסע משורר את תלונותיו, העמודים האחרונים בעתון אניית רוסלאן

 

העותק של עיתון אניית רוסלאן השמור בספרייה הלאומית כתוב כולו בכתב ידו של חיים כצנלסון. לא ברור כיצד נצרך העיתון באנייה עצמה, אך ההשערה שלנו (שאין לנו שום יכולת לבססה) היא שהוא נקרא בקול, אולי בידיי כצנלסון עצמו, על סיפון האנייה. אפשר גם שהועבר מיד ליד בין הנוסעים או שהועתק והופץ ביניהם. במילים אחרות, אין לנו מושג.

כך או כך, כתב יד מרתק זה הוא דוגמה משעשעת מאין כמותה ליכולת הבלתי נלאית של התנועה הציונית להערים לא רק על כל המעצמות הגדולות בדרך להשגת מטרותיה, אלא גם לעודד את רוחם של מאות הפליטים שאינם פליטים (וגם אלה שכן) המיטלטלים בלב ים.

 

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?

המסע המופלא בעקבות הקולופון

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

 




סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית

המחנך והסופר העברי חיים אריה זוטא היה נחוש למלא את כל החסרים של התרבות העברית בארץ ישראל, וביניהם – את המחסור החמור בספרי חינוך מיני לנערים

שער הספר "הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים)" מאת חיים אריה זוטא, אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית

והזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה, באברים היותר מועילים ליקום ולכל החי.  השמרו בהם אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידים ובכל דבר, פן יחלשו.  אל תעירו את התאוה, אל תעוררו את הדמיון עד בוא עת התפתחותכם בגופכם ובנפשכם – פן תזיקו לכל עתידותיכם ומטרת חייכם

 

חיים תרבותיים מלאים בעברית, זאת היתה המטרה שעמדה לנגד עיניהם של בני ובנות היישוב העברי כמעט מרגע הקמתו אי שם בערפילי העלייה הראשונה. לצד הסיבות הרבות לאופטימיות – הכוללות את הולדת הילד העברי הראשון בשנת 1882 בבית משפחת בן-יהודה ואת הקמת גני הילדים העבריים הראשונים כ-16 שנה אחרי כן – הבינו כמעט כל העוסקים במלאכה שאם לא ימהרו לקבוע עובדות בשטח ולבסס, בארץ ישראל ובעברית, תרבות חדשה – בהחלט אפשר שהדור הראשון והשני לתחיית העברית יהיו גם האחרונים.

אחת הדרכים הבטוחות להפיץ ולפתח חיי תרבות בעברית, הבינו אותם מבינים, היא יצירתה של ספרות ענפה בעברית. לשם כך חייב ארון הספרים העברי להתרחב משמעותית. אם עד אז הכיל ארון זה בעיקר, אך בשום פנים ואופן לא רק, ספרות קודש, מעתה עליו לכלול גם יצירה עברית בכל תחומי החיים. ספרי מדע והגות, שירה ופרוזה, החלו נכתבים, מתורגמים ונדפסים בקצב מסחרר. בין שלל היצירות הללו נכתב ונדפס בירושלים של שנת 1909 גם ספר החינוך המיני העברי הראשון בשם "הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים)", שחיבר והוציא לאור המחנך והסופר חיים אריה זוטא. ספר זה עורר בשעתו זעקה אדירה, וסופו היה שנעלם לחלוטין ממדפי חנויות הספרים בארץ ישראל.

תצלום דיוקנו של חיים אריה זוטא: הופק על ידי הצלם שלמה נרינסקי, בירושלים. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

"כח המוליד כדמותו כצלמו"

בטרם מלאו לו 30, הספיק חיים אריה זוטא לנצח על שורת יוזמות חינוכיות חדשניות בעברית, ולזכות בשל כך להערכת ראשי התנועה הציונית המתגבשת. בשנת 1903 נענה להצעתו של מנחם אוסשקין, אותו הכיר עשור קודם לכן ברוסיה, ועלה לארץ ישראל כדי לסייע בהקמת מערכת החינוך העברי.

ההחלטה לעלות ארצה באחת מתקופות השפל של ארץ ישראל התאימה היטב למשנתו החינוכית של זוטא. הוא ראה במקצוע ההוראה משימה לאומית ממדרגה ראשונה, שאינה כוללת רק את כיתות הלימוד. תפקיד המחנך העברי בתקופה של מחסור היה, מבחינתו, למלא ככל יכולתו את החללים הריקים בתרבות שבה הוא פועל, בין השאר באמצעות ליקוט, עריכה ולא פעם גם חיבור של יצירות ספרותיות ופדגוגיות עבור דובריה הצעירים של העברית. בשנת 1909, לאחר שזיהה מחסור חמור במקצוע החינוך המיני בארץ, חיבר והוציא לאור ספרון קצר בעל השם הרמזני – "הזרע למינהו!".

"תורה היא וללמוד אני צריך", העמוד הראשון של היצירה. אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית

מדובר ביצירה בת 16 עמודים המתקדמת בצורה שיטתית מעיסוק בדרכי הרבייה של עולם הצומח אל אלו של עולם החי, ומגיעה לבסוף אל האדם. הדרך בה מבצע זוטא את המעבר ההדרגתי שמאפיין את ספרו היא כזו של השוואה והקבלה: כמו שגרגיר החיטה הפשוט המופיע בעמוד הראשון של הספרון אוצר בתוכו "כח המוליד כדמותו כצלמו", כך גם הזרע של הגבר, בשילוב עם הביצית של האישה, "מולידים – ככל הצמחים והעופות והבהמות והחיות – כדמותם כצלמם בשכלם ובמדותיהם, בטבעם ובמזגם".

משעה שפרסם את ספרו פורץ הדרך, פנה זוטא לנסות ולקבל את המלצת מרכז המורים הארץ-ישראלי. את ההמלצה הזו לא קיבל מעולם. למעשה, הורַה מרכז המורים להחרים את עותקי הספר, והם אכן הוחרמו בשעתם. לימים, סיפר אליעזר שמאלי, מחנך וסופר עברי דגול אחר, כיצד עבר הספר בסתר בין תלמידיו של זוטא במדרשה למורים: "כשנכנסתי בשנת 1920 ללמוד בבית-המדרש למורים בירושלים, עבר בינינו, הסמינריסטים, מיד ליד וב'מחתרת' ספרון בלתי-רגיל. שמו היה 'הזרע למינהו', ומחברו – מורנו חיים אריה זוטא – ניסה להסביר בו לילדים בשפה קלה ובצורה חינוכית את הנושא המסקרן אותם כל-כך: 'מאין באתי ואיך נולדתי פתאום?' אינני יודע בפקודת מי הוחרם הספרון ונגנז עם הופעתו, אך כשהעזנו לשאול את מורנו המחבר לפשר החרם, היה משתמט ומשיב: לא איכשר דרא', כלומר: עדיין לא הוכשר הדור לספרון כזה…" (מתוך כתבתו של אוריאל אופק בעיתון מעריב, הכתבה התפרסמה ב-26 באוקטובר 1984).

הקוראת או הקורא המודרניים שיעיינו ב"זרע למינהו" יתקשו להסביר, או אפילו להבין, את גודל הזעקה שנשמעה נגד הספרון של זוטא. את ההסבר לא נמצא ככל הנראה בדיון הקצרצר והמתחמק של זוטא ברבייה ובהולדה האנושית (דיון שעוקף לחלוטין את עניין יחסי המין), אלא דווקא בפירוט בו עוסק המחנך במיניות החיות – עיסוק המכיל תיאור גרפי של יחסי המין ביניהן. ואולי לזעקה אחראי דווקא הקטע האחרון בספרון, המוקדש לאזהרה ידידותית וכנה באופן יוצא דופן בספרות התקופה.

אל תשחיתו ביצים לשווא. אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית
"הזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה". אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית
"אל תעירו את התאוה", העמוד האחרון של היצירה

 מתנה גדולה, מתנה אין ערך לה העניקנו היוצר כל – להמשיך את ישותנו בדורות הבאים אחרינו – ועלינו להזהר בה, להוקיר אותה, לבלתי האביד את הטוב היקר הזה.  כי כמו שזרע פרי האדמה ופרי העץ בעודם בסר אינם מצמיחים ונרקבים, ככה הוצאת זרע האדם בטרם הגיעו להתפתחותו רק מחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האיש – תחת אשר בשנות בגרותו מזריע האדם זרע קים ובריא בחמר וברוח.

 

"הזרע למינהו" – הטקסט המלא בפרויקט בן יהודה

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?!

מי יותר מצלצל כזוכה פרס נובל: "רבינדרנת טאגור" או "חיים נחמן ביאליק"?

המועמד שלא זכה, חיים נחמן ביאליק

בנובמבר 1913 זכה המשורר הבנגלי רבינדרנת טאגור בנחשק שבפרסים – פרס נובל לספרות. אף על פי שהודו טרם כבשה את דמיונם של צעירים דוברי העברית באשר הם, ידיעה זו התקבלה בארץ ישראל ובשאר העולם היהודי כרעם ביום בהיר. זכייתו של משורר בן עם הנאבק כדי להשתחרר משליטת אימפריה זרה עוררה שאלה מציקה אצל קוראי העברית ברחבי העולם: מתי תורנו?

חתן פרס נובל לספרות לשנת 1913, רבינדרנת טאגור

אלו שהרשו לעצמם להפליג בדמיונם עמדו בפני בחירה: במידה שהספרות העברית אכן ראויה לעמוד כתף אל כתף עם ספרויות העולם, מי הוא הכותב שצריך לייצגה? ההתמודדות הייתה דו-ראשית: בצידה האחד של הזירה עמד המשורר חיים נחמן ביאליק, ובצידה השני – המשורר שאול טשרניחובסקי. מה שהטה את הכף לצדו של ביאליק עבור אותם חולמים לא היה רק כוחו הפיוטי (בכזה התהדר גם טשרניחובסקי), אלא – יש להניח – גם המעמד שזכה לו כבר אז בתור "המשורר הלאומי".

האם אינו מוכשר חיים נחמן ביאליק שלנו לפרס זה כמו ההודי? לחצו על התמונה לכתבה המלאה

היו מי שהתעקשו להרוס את החגיגה. את הבלון מלא התקוות שהפריחו אוהדי ביאליק על גבי העיתונות העברית מיהר דוד פרישמן לפוצץ, ובשניים בינואר 1914 המשורר, הסופר ומבקר האמנות העברי פרסם מאמר המלגלג על הרעיון בעיתון 'הצפירה', תחת השם 'אותיות פורחות'.

פרישמן הצביע על התרחשות מגוחכת החוזרת מדי שנה בשנה בסביבות תחילת חודש נובמבר: חדירתה של מילה חדשה אל שיחותיהם של אנשי ונשות התרבות – שמו (או שמה) של חתן (או כלת) פרס הנובל לספרות.

גם מבעד לעברית המיושנת בה משתמש פרידמן נוכל לזהות את הסיפור המוכר שהוא מספר: ההמולה הנוצרת סביב הזוכה האלמוני עד לא מכבר, זה "שאיש לא ידע לפנים את שמו, ואפילו את ביטוי של שמו אל נכון." אך מרגע שהוכרזה זכייתו נהרו צעירים וצעירות "לבתי ממכר הספרים ולבתי הקריאה ולבתי הביבליוטיקאות ולדרוש לתת להם למען השם את שירי המשורר ההודי" – שירים שספק אם תורגמו עד כה לעברית.

 

הגיליון בו התפרסם מאמרו המלגלג של פרישמן, עיתון 'הצפירה' בתאריך ה-1 בינואר 1914. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

באירוניה נוקבת ממשיך פרישמן לספר כיצד אותה המולה מנופחת העבירה גם את אשתו שלו על דעתה, כך שמדי יום ביומו ביקשה להבין מדוע הוא – סופר ומשורר אלמוני לא פחות (ובעצם, הרבה יותר) – טרם זכה בפרס? "את פרס של נוביל תביא לי הביתה!", דרשה.

הסיפור הזה, הבדיוני לבטח, סיפק לפרישמן בדיוק את התחמושת שחיפש, והוליך את מאמרו אל המסקנה המתבקשת היחידה: לא רק שהוא (בניגוד להוראת אשתו) לא זכאי לפרס, אלא שכל עיסוק בזוכה עברי אחר הוא לא יותר מדיבורים ריקים ומנופחים. כי "אם נשוה את הגדול שבגדולינו עם היותר קטן שבאומות העולם, לא נבוא עוד לידי שיעור קומה", והרי "רק תמול שלשום החלונו לכתוב איזה דבר". יודעי דבר הבינו מיד מיהו אותו "הגדול שבגדולינו", כפי שמוכיחה רשימת הביקורת שהתפרסמה באותו החודש בכתב העת הספרותי שהקים אחד העם, וערך חוקר הספרות יוסף קלוזנר.

הסאטירה של פרישמן זכתה לתגובה זועמת משלה, הפעם ב'השילוח'. ברשימת ביקורת שהופיעה באותו החודש בכרך ל' של 'השילוח' התפלא הסופר זלמן עפשטיין (אפשטיין) כיצד מרשה לעצמו "סופר-כשרון ובעל טעם" לפרסם "בקלות-ראש על ימין ועל שמאל דברי-הבאי, שאינם אלא מתהימים ושהנפש היפה סולדת בהם".

'עלבונה של ספרות', מאמר התגובה של זלמן עפשטיין. התפרסם בכתב-העת 'השילוח' בכרך ל' בינואר 1914. לחצו על התמונה למאמר המלא

אולי "העומדים מן החוץ… לא ידעו לעבר מי מכוונים כל אבני-הבליסטראות-שנזרקו בשצף-קצף ובחריקת-שיניים" במאמרו של פרישמן, אך "אנשי-המחנה של הספרות העברית יודעים ומבינים בשביל מי ובשביל מה בא כל הטורח הזה ולאן נועדו החצים המשוחים ברעל".

עפשטיין השתומם מכך שפרישמן נמנע מהתמודדות אמתית עם יצירתו של ביאליק ומהניסיון להוכיח כיצד היא, לטענתו, יפה רק לעמו ולא לשאר עמי-התרבות, "בעוד שהמשורר ההודי הוא פייטנה של האנושות כולה". במקום זאת, בחר פרישמן להחביא את דבריו באמצעות "טכסיסי-המלחמה", ש"הם כל-כך מוזרים ומשונים, עד כי להקורא המבין כמעט קשה להאמין, שהדברים יצאו מפי הסופר המפורסם".

 

חבר נשאר חבר

דברי הביקורת של פרישמן הגיעו עד לביאליק עצמו, שבחר לקדם אותם במכתב מבודח. במכתב האשים המשורר הלאומי את חברו בכך שדבריו הנוקבים מנעו ממנו כל אפשרות עתידית לזכות בפרס הנובל. פרישמן התנצל, ונראה שידידותם החמה של השניים לא נפגעה.

עשרים שנה מאוחר יותר, הגישה האוניברסיטה העברית את ביאליק בתור מועמד לפרס – ניסיון שכשל. שנתיים מאוחר יותר חזרה האוניברסיטה על הניסיון הזה. מותו של המשורר ביולי 34' קטע את הליכי הטיפול במועמדות. קוראי העברית נאלצו לחכות עוד 42 שנה עד לזכייתו של ענק ספרותי עברי אחר, הוא ש"י עגנון. לחתן או כלת פרס הנובל לספרות הבאים אנחנו עוד מחכים.

בונוס קטן לסיום: יצירותיו הרבות והנפלאות של אותו משורר הודי לא מוכר כביכול זכו במהלך השנים לתרגומים לעברית. עוד יותר מפתיעה העובדה שגדול מתרגמיו עד ימינו הוא לא אחר מהסופר והמשורר נטול פרס הנובל, דוד פרישמן.

 

כתבות נוספות

למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

"לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא" – שלוש גרסאות לביאליק