audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

סעי יונה

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    מרכז תימן (צנעא וסביבותיה) - מנאכ'ה בני תימן, קרית אונו
  • 2.
    מרכז תימן (צנעא וסביבותיה) - מנאכ'ה מנחם ערוסי, מקהלת גברים
  • 3.
    עכשווי - ישראל ללא מבצע
  • 4.
    תימן - כלל תימן אברהם נדף
  • 5.
    תימן - כלל תימן אברהם נדף, יחיאל חצרוני, יעקב שרעבי, שריה מדמון
  • 6.
    תימן - כלל תימן הלה תם, שירן קרני
  • 7.
    תימן - כלל תימן יצחק נהרי
  • 8.
    תימן - מרכז תימן (צנעא וסביבותיה) חיים טביב
  • 9.
    תימן - מרכז תימן (צנעא וסביבותיה) צדוק צובירי
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר סעי יונה
מעגל השנה לכל עת;שבת
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • סְעִי יוֹנָה וְשִׁמְעִינִי בְּכִנּוֹר נַגְּנִי – התרחקי, נפשי מתענוגות העולם הזה, הקשיבי לי ונגני לי בכינורך; הדובר מבקש לעודד את נפשו לצאת למסע רוחני, שתוכנו יתברר בהמשך השיר. בפרשנותנו לפיוט זה ננהג בדרכם של הפרשנים שנטו לזהות את היונה שבשיר עם נפש המשורר, ולפיכך ראו את מחרוזות הפיוט כמבטאות דו-שיח בין המשורר לנפשו, ולאחר מכן בין המשורר ושכלו, ובין הנפש והשכל; אמנם ניתן גם לפרש את השיר אחרת, כשיחה בין הדובר וכנסת ישראל, אך אפשרות זו עולה רק בדוחק.
    • וּפִצְחִי זַמְּרִי רָנִּי בְּשִׁיר הִתְבּוֹנְנִי – פצחי בשירה, ומתוכה התבונני בדברי.
    • וּמַהֵרִי וְאַל תִּפְנִי לְדֶרֶךְ שוֹטְנִי – הזדרזי, והימנעי מללכת בדרכו של יצר הרע, שהוא כשטן לי ועלול הוא למשוך אותך אל עולמו השלילי.
    • קְחִי צֵידָה וְנִסָּעָה – כעת מתברר כי למסע שותפים שניים, כביכול – הנפש והדובר; הצידה הראויה למסע זה – הגם שאינה מפורשת כעת, אלא עולה רק מן ההמשך – היא תורה ומצוות, והיא המחזקת את נפש האדם בדרך הישר והטוב.
    • וְנִתְעַדֵּן וְנִשְׂבָּעָה – יחד נהנה בגן עדן, מושא כיסופינו הרוחניים.
    • וְנִשְׁתֶּה מַעְיְנוֹת דֵּעָה – ושם ניהנה משפע החכמה וידיעת הקדוש ברוך הוא, שהיא הטוב הצפון לנו בעולם הבא.
    • וְנָשִׁירָה עֲלֵי נֵבֶל וְזֶמֶר תִּתְּנִי – או אז נשיר וננגן יחד, אני ואת.
    • דְעַאנִי צַוְתְּ וְלַם אַדְּרִי, אֲנַא אַיְן מַוְצְעֹהּ – במחרוזת השנייה מתחלפת דמות הדובר, וכעת זו הנפש, המגיבה לקריאה שהופנתה אליה במחרוזת הקודמת; אין היא יודעת מהיכן בא אותו קול המזמין אותה למסע רוחני.
    • בִּצַוְתְּ יַנְגִם כְּמַא אלדֻּרִי, וְלַחְנֹהּ יַרְפְעֹה וְחִין יֻכְפַא וְחִין שֻׁהְרִי,יֻשַׁוִּק סַאמִעֹהּ – הקול הנעים מוצא חן בעיניה ומושך אותה.
    • תִּשַׁעְשַׁע נוּר לַאח פַגְְּרִי, אֲקוּם אַרְחַל מְעֹהּ – הנפש מחליטה להצטרף למסע שהוצע לה.
    • אִדַא כַּאן דַא מִן אצְנַאנִי... – אף שזהות הקול הדובר אליה אינה ברורה לנפש, היא מחליטה לקום וללכת בעקבותיו, בהניחה כי אין לה אלא להתחקות אחר סודותיו המבטיחים.
    • עֲמוֹדִי מַהֲרִי יוֹנָה וְהַתְקִינִי כְּלִי – במחרוזת השלישית מתחלף הדובר שוב, וכעת הוא האדם (המשורר?) שפנה קודם אל נפשו; כעת, לאחר שהתרצתה לבוא עימו, הוא מזרז אותה להכין עצמה למסע. ברקע הטור עומדים דברי התנא רבי יעקב במשנה, מסכת אבות (פ"ד, מש' טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין".
    • וְנִכָּנֵס לְתוֹךְ גַּנָּה בְּתָמָר תַּעֲלִי – לאחר שתתקיני עצמך – והתקנה זו עדיין אין מפורש טיבה – נוכל להיכנס יחד לגן עדן, המשול כאן לתמר. דימוי זה מקורו בשיר השירים (ז, ט) אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו... בספרות חז"ל נתפס בדרך כלל התמר שבפסוק זה כדימוי לישראל (ראו למשל בבלי סנהדרין, צג ע"א) – בהתאם לפרשנות האלגורית הכללית למגילת שיר השירים, המזהה את האהבה שבין הדוד והרעיה כאהבה שבין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא – אך פייטננו מסב אותו על גן העדן.
    • וְנֹאחֵזָה בְּסַנְסִנָּיו וּפִרְיוֹ תֹּאכְלִי – הטור נמשך אל הטור שלפניו ואל הפסוק העומד ברקעו. הנפש מוזמנת לטפס כביכול על ענפיו של גן העדן, ולאכול מפירותיו הטובים.
    • וּמַהֵרִי עֲדִי עֶדְיֵךְ – מהרי לענוד את תכשיטייך.
    • שְׁנֵי תוֹרִים עֲלֵי לֶחְיֵךְ – תכשיטים מסוג נוסף יעטרו את לחייך, ברוח הכתוב בשיר השירים (א, י-יא): נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף. ונחלקו הפרשנים האם מדובר בעיטורים דמויי יונים המקשטים את לחיי האישה, או לחילופין בשרשרת זהב.
    • וְיִנְאֶה בָּם כְּלִיל יָפְיֵךְ תְּנִי נִזְמֵךְ עֲלֵי אַפֵּךְ וְעָגִיל תִּתְּנִי – בתכשיטים אלה יעלה ויהיה נאה עוד יותר יופייך, השלם ממילא; ברקע הטור עומדת נבואת יחזקאל (טז, יב-יד): וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אכלתי אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה'. במקורו משמש תיאור זה ביחזקאל כדי להעצים את תחושת הטרגדיה שבבגידת ישראל, כלתו היפה של הקדוש ברוך הוא – ופייטננו נעזר באותם דימויים דווקא כדי 'לתקן' כביכול את מערכת היחסים עם הקדוש ברוך הוא, במישור הפרטי לפחות, אם לא גם במישור הציבורי-כללי (וראו דברינו בתחילת הפירוש על אפשרויות הפרשנות השונות לפיוטנו).
    • לְמַח לִי בַּארְקֻן יַלְמַע, מִן אלְהַגְּרַ אלעֲצִים, דְּעַאנִי צַוְתְּ וְלַם אַסְמַע, בְּקַא קַלְבִּי אֲלִים – דמות הדובר מתחלפת שוב, וכעת זו הנפש, המבכה את תחושת ההחמצה; לא היה די בקולו המענג של הדובר הקודם כדי להביאה לעולם שכולו טוב.
    • עֲלַי' כַּיְף עַאדּ יְכּוּן כַטְרִי, עֲלַי' מַוְגַּהּ מִן אלבַּחְרִי – הנפש מדמה את המסע לצליחתו של ים סוער, ואת גן העדן האבוד – לספינה העושה דרכה בבטחה בין גליו.
    • וִכַּיְף הִי דַּכְלַתְּ אלמַרְכַּבּ, תְּקוּל יַא סַאפִנִי – משום כך היא פונה אל ה'ספן', מנהיג הספינה, שידריך וינחה אותה בדרכה. בהמשך הפיוט עתידה להתברר דמותו של הספן: זהו השכל, הדבק בתורה ובקדוש ברוך הוא, ומשום כך יכול להדריך את הנפש במאבקה עם היצר הרע המעכב אותה במסעה.
    • וְאַחַר אֶעְבְּרָה יָמָּה לְהָצִיף אוֹרְבִי – הדובר, שחוזר פה להיות האדם, המשורר, נחלץ לעזור לנפשו במאבקה בים הסוער וביצר הרע אותו הוא מסמל והוא מבקש להטביע את היצר הרע ולהסיר מכשול בעד נפשו.
    • וּפָנִיתִי לְבֵית עַלְמָה מְצָאתִי אוֹהֲבִי – כנראה הכוונה היא שכאשר מגיע המשורר אל נפשו, המדומה לנערה ('לְבֵית עַלְמָה'), הוא מוצא שם את ידידו – השכל – המבקש אף הוא להצילה.
    • הֲבִיאוֹתִיו לְבֵית אִמָּא לְאֶרֶץ הַצְּבִי – המשורר מבקש להביא את השכל אל המקום הנעים ('לְאֶרֶץ הַצְּבִי' – על פי דניאל יא, טז), ולמשוך על ידו, כפי שיבואר בהמשך, גם את נשמתו. השכל, מטבעו, קל הוא יותר להידבק בארץ הצבי, משום שהוא הדבק בתורה ובמצוותיה, ולא נדרש להתמודדות עם פיתויי היצר, בניגוד לנפש. ההבאה אל בית האם מסמלת את הטוטליות של אהבת הדובר לשכלו, על פי מקורו של דימוי זה במגילת שיר השירים (ג, ד): כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
    • וְלוֹ שֵׂעָר מְאֹד שָׁחוֹר – השיער השחור מציין את יופיו העז של השכל.
    • וְצִיצָתוֹ צְרוֹר הַמּוֹר – וציצת שערו היא כצרור המור, כלומר, כגרגרים או כשקיק קטן של בושם המוזכר רבות במגילת שיר השירים (ראו למשל א, יג).
    • וְזִיו פָּנָיו יְנַצַּח אוֹר – ומתוך כך, מתוך יופיו ואור פניו המבהיק של השכל, יכול הוא להניס את החושך.
    • וְאָמַרְתִּי לְיוֹנָתִי בְּתוֹךְ לִבִּי חֲנִי – כנראה פירושו: לאחר השתלמות הנפש על ידי השכל, יכול הוא להזמינה לשכון בתוך ליבו, ולהתמיד עמו במסעו הרוחני.
    • הֲוַאנִי מַן אֲנַא אחִבֹּהּ, כְּמַא אנַא צַאחִבֹּהּ – המשורר ממשיך להתפעל מן השכל האהוב, המעורר את תשוקתו.
    • פִיַא נַפְסִי אֻמוּרַךּ בֹּהּ, וִסִר אללַּהּ בֹּהּ – נפשי וכל מַעיָנַי נתונים לשכל, כי רק בו טמונה יכולת השגת האל וסודותיו.
    • פִיַא שַׁאפִי לִאֲלַאמִי, סְאִלְתַּךּ אַן תֻּצִי צֻלְמִי זְמַאנִי טוּל אַיַּאמִי – משום כך דווקא השכל הוא המרפא לסבלותיו של המשורר.
    • וִתַּגְרִף מִן עֲתִּיק אלרַאח וִתַּסְקִינִי הֲנִי – המחרוזת נחתמת בפניית המשורר לשכל, שישאב מן העתיק והמשומר שביינות – מחכמת התורה – וישקה אותו להנאתו. כזכור מן האמור בפיוטנו לעיל, דבקותו של השכל בתורה ובקדוש ברוך הוא היא המפתח להשגות הרוחניות אליהן המשורר מתאווה.
    • שְׁתִיָּתִי לְרַעְיָתִי בְּכוֹס הָאַהֲבָה – נראה שהשכל אכן 'מתרצה' למשורר ומשקה אותו מכוס יין התורה – ואכן, המשורר שותה כעת יחד עם נפשו (רעיתו) את יין האהבה, כלומר, יין התורה והידיעות האלוהיות.
    • אֲחַזְתִּיהָ לְעֻמָּתִי לְנֶגְדִּי יָשְׁבָה – הוא יושב כנגדה, ומחזיק בכוס היין למולה – דימוי לאחיזתו בתורה, ולניסיונו להשקות את נפשו ב'יין' משובח זה.
    • וּבִקַּשְׁתִּי וּמָצָאתִי לְכָל שֶׁאָהֲבָה – כנראה פירושו: ביין מצאתי את כל אשר אהבה נפשי ונכספה אליו. הטור בנוי כהיפוך מתוחכם לפסוק המשמש לו מקור במגילת שיר השירים (ג, א): עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. בעוד הדוברת במגילה, הרעיה, אינה מוצא את שאהבה נפשה, פייטננו מוצא, ובכך מסעו מתקרב לסיומו המוצלח, כפי שיבואר בטורים הבאים.
    • בְּלִבָּהּ נִדְרְשָׁה תּוֹרָה אֱמֶת חָכְמָה מְפוֹאָרָה – בלב נפשו מזהה כעת המשורר את תשוקתה לחכמת התורה הנעלה והמרוממת.
    • וְהַמְתִּיקוּ לְמֵי מָרָה – ותשוקה זו יש בכוחה להמתיק את מימיו המרים של יצר הרע, המאיים על נפשו. 'מֵי מָרָה' – כך נקראו המים שהוציא משה לבני ישראל באחת מתחנות מסעם במדבר, כמתואר בשמות (טו, כב-כו): וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. הפייטן נשען בזה על מדרש חז"ל, אשר הד לו אולי כבר בפשט המקרא עצמו, לפיו אותו 'עץ' שהשליך משה אל המים כדי להמתיקם לא היה אלא סמל לתורה, הממתיקה את המר – כך למשל במדרש התנאי מכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא ד'ויסע', בשלח, פרשה א): "דורשי רשומות אמרו הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (משלי ג, יח) – ממש כבפיוטנו.
    • וּמִמָּרָה סְעִי וּלְכִי בְּאֵלִים תַּחֲנִי – פרפראזה על פסוק מספר במדבר, בהמשך לנרמז בטור הקודם (לג, ט): וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם. הפייטן משתמש ביצירתיות במושגים הגיאוגראפיים 'מָּרָה' ו'אֵלִים' כביטויים מטאפוריים למצבה של הנפש, וקורא לה להתרחק מן הרע ('מָּרָה') ולהתקרב לטוב ('אֵלִים').
    • פִיַא רַבִּי אִגִית עַבְּדַּךּ, בִּלֻטְפַךּ יַא רְחוּם – דמותו של המשורר ממשיכה להיות הדוברת בשיר, אך כעת, לראשונה – ומכאן ואילך עד לסוף הפיוט – מורם אופק המבט מן הפרט (המשורר ונפשו) אל הכלל (עם ישראל, מקדשו ואלוהיו).
    • פִדַּאוִדּ מֻרְתְּגִּי עַהְדַּךּ לִפֻרגַּאנַךּ יְרוּם – כי דוד (המשורר), מצפה לקיום הבטחתך – לגאולה.
    • תִּעִידּ שַׁעְבַּךּ אִלַי' קֻדְּסַךּ, וִתַּסְקִיהוּם עֻמוּם בִּכַּאסַ אלְגַוְת מִן עִנְדַּך – השב עמך למקדשך והשקם כולם בכוס הישע שאצלך. היין, ששימש קודם את המשורר במאמצי השידול שלו על נפשו שלו, הופך כעת לתקווה ביחס ללאום כולו, שיזכה לרוות מכוס ישועת ה'.
    • יְמֵי חֶלְדִּי אֲנִי אֶקְרָא אֱלֹהַי מַהֲרָה – כל ימי ('יְמֵי חֶלְדִּי' – על פי תהלים לט, ו, ועוד) אקרא לאלוהי להזדרז ולגאלנו.
    • שְׁלַח לִי מִמְּךָ אוֹרָה וְדַרְכִּי יַשְּׁרָה – הענק לי מאורך והנחה אותי בדרך הישר והטוב.
    • וְהָרֵם אֶת דְּלוּת בָּרָה עֲנִיָּה סוֹעֲרָה – לא רק עלי אני מבקש, אלא גם על עמי כולו, שהוא כרגע כעני ודל. 'בָּרָה' (במשמעות של טהורה, יפה ושלמה) ו'עֲנִיָּה סוֹעֲרָה' (דימוי המשקף דווקא את חוסר השקט והבטחון ממנו ישראל סובלים בגלותם) הם כינויים לישראל על פי שיר השירים (ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, וישעיהו (נד, יא): עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים.
    • וְהַשְׁקִיפָה בְּנִחוּמִים אֱלֵי גוֹיִם שְׁנֵי עַמִּים וְיַחְדָּיו יִהֲיוּ תַמִּים – השקף ונחם את שני חלקי העם – יהודה וישראל – ואחד אותם לאומה שלמה אחת ('יִהֲיוּ תַמִּים' – שימוש מושאל משמות כו, כד). נראה שהפייטן מתכוון בזה לקיבוץ גלויות בכלל, ולא רק לשלום המחודש בין יהודה וישראל.
    • וְחִישׁ הָאֵל יְקוּתִיאֵל וְיִנּוֹן מַהֲרָה – וזרז לפנינו את בוא משה רבנו והמשיח בגאולה העתידה. 'יְקוּתִיאֵל' – אחד מכינוייו הקדומים של משה רבנו במסורת הפיוט; מבוסס על המדרש (ראו למשל ויקרא רבה, פ"א, פיס' א'). ככל הנראה אזכורו של משה רבנו בתיאור הגאולה העתידה נפוץ בשירת תימן, אולי בעקבות קביעת המדרש "כגואל ראשון כך גואל אחרון" (במדבר רבה, יא, ג, ועוד). ינון הוא כינוי למשיח על פי התלמוד הבבלי, מסכת פסחים (נד ע"א).


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?