• אָרִים עַל שְׁפָאִים קוֹלִי בְבִכְיָתִי עַל יְרוּשָׁלַיִם אַזִּיל דִּמְעָתִי – על ההרים הגבוהים אשמיע את קול בכיי על ירושלים החרבה, ומהם יישמע קולי למרחוק; כדברי הנביא ירמיהו (ג, כא): קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם (וראו בפרשני פסוק זה ביאור למשמעות המילה 'שְׁפָיִים'). • יַדּוּ גּוֹרָל זָרִים בְּאֶרֶץ הַחֶמְדָּה – נוכרים חילקו ביניהם את הארץ האהובה; מיוסד על נבואת עובדיה (א, יא): בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָיו וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם. הצירוף 'ארץ חמדה' ככינוי לארץ ישראל – על פי זכריה (ז, יד): וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה. • עִיר סָבִיב לָהּ הָרִים הִיא הָיְתָה לְנִדָּה – ירושלים, שהרים סביב לה, נעשתה כאשה נדה האסורה על בעלה ומרוחקת ממנו, ככתוב במגילת איכה (א, יז): פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם. תיאורה של ירושלים מבוסס על תהלים (קכה, ב): יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם; אלא שבעוד הפסוק המקראי מתאר דווקא את הקשר ההדוק בין ירושלים, עם ישראל והקדוש ברוך הוא, פייטננו מדגיש את הריחוק שבחורבן. • שָׁם הִרְגִּיעָה שִׁידָּה בִּמְעוֹן תִּפְאַרְתִּי – בבית מקדשי המקום בו שכן לבטח ארון הברית. • בִּקְנֵה הַמִּדָּה חָלְקוּ לְעוּמָתִי – בהמשך לטור הקודם: ארון העדות ובית המקדש נחלקו בין הנוכרים אשר מדדו אותם באמצעי מדידה, משל היו נכסים רגילים; המושג 'קְנֵה הַמִּדָּה' נזכר פעמים אחדות בנבואות יחזקאל אודות בית המקדש השלישי – ראו למשל (מ, ה): וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת סָבִיב סָבִיב וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח וַיָּמָד אֶת רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד. • צַר עָלֶיהָ הֵנִיף יָדוֹ וְגָם שָׁרַק – האויב הניף ידו להחריב את ירושלים – ביטוי שמקורו המקראי מתייחס דווקא לקדוש ברוך הוא, ככתוב בישעיהו (יא, טו): וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים – והרים קולו בשריקה על העיר המבוזה, ברוח האמור בירמיהו (יט, ח): וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ. • הֵסִיר אֶת הַצָּנִיף – הסיר האויב את בגדי הכהונה מעלינו; 'צָּנִיף' – על פי תיאור יהושע הכהן הגדול בנבואת זכריה (ג, ה): וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד. • מֵרֹאשׁ שִׁינָּיו חָרַק – ממקום גבוה, חרק האויב שיניו לאיים עלינו ולהבהילנו; כאמור במגילת איכה (ב, טז): פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ. • דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ זָרַק חִצָּיו לְהַבְעִיתִי – כדי להבהילני ולעורר אצלי בעתה, דרך למולי האויב קשתו, והשליך חיציו – ככתוב באיכה (ג, יב): דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ. • הִבְרִיק עָלַי בָּרָק שָׂרַף מְכוֹן שִׁבְתִּי – הנחית חרבו עלי, ושרף את בית המקדש, מקום שבתה של השכינה ('מְכוֹן שִׁבְתִּי' – מיוסד על דברי שלמה המלך בחנוכת בית המקדש הראשון, כמתואר בספר מלכים א, ח, יג: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים). הקשר בין 'בָּרָק' וחרב מצוי בכמה פסוקים במקרא, למשל ביחזקאל (כא, יד-טו). • חָשְׁכוּ פָנַי קָדְרוּ שַׁמָּה הֶחֱזִיקַתְנִי – פני קדרו מצער, תקפו אותי שממון ותמיהה, כדברי הנביא ירמיהו (ח, כא): עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי. • עַל כִּי אוֹיְבַי כָּרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי – משום שאויבי טמנו לי פח שאלכד בו; שיבוץ קטע מפוסק בירמיהו (יח, כב): תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי. • שָׂרְפוּ בָאֵשׁ קִנִּי נִטְּשׁוּ סֻכָּתִי – שרפו את בית המקדש והעזיבו אותי מתוכו. סוכה ככינוי למקדש – בזיקה לכתוב בתהלים כז, ד-ה: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. • לְזֹאת דִּמְעַת עֵינִי תֵּרֵד בְּאַנְחָתִי – על כל האסונות האלו אני דומע ונאנח; פרפראזה על דברי משורר התהלים (ו, ז): יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. • קְרָא נָא אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ – הפיוט נחתם בפנייה לקדוש ברוך הוא: הודע לעמך ישראל כי הסתיימה תקופת גלותו הקצובה מראש. שיבוץ קטע מפסוק הלקוח מנבואת הנחמה של ישעיהו, אותה נוהגים לקרוא כהפטרה בשבת שלאחר תשעה באב (מ, א-ב): נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ. • נַחֵם נָא אֶת אֲבֵלֶיהָ – נחם את אבלי ירושלים, ברוח דברי ישעיהו סא, ב: לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים. • מָתַי תִּהְיֶה נִשָּׂאָה יָדְךָ הַנִּפְלָאָה, תִּסְמֹךְ נְפִילָתִי – מתי תתרומם ידך לתמוך בנו בעת נפילתנו, ותמנע בעדנו מליפול – כאמור בתהלים (קמה, יד): סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים. • שִׁמְךָ גָאֹה גָּאָה אָשִׁיר בְּשִׁירָתִי – או אז אשיר לפניך ואשבח את שמך הגדול; פרפראזה על לשון המקרא בשירת הים, לאחר חציית ים סוף, כמובא בספר שמות (טו, א): אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
|