audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

יונה הומיה

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
playerSongImg
כותר יונה הומיה
מעגל השנה תשעה באב
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • יוֹנָה הוֹמִיָּה מִסְפֵּד מַר אֲעִירֵךְ – כנסת ישראל, אערוך לפנייך קינה קשה וכואבת, או גם – אעיר אותך בקינתי; יונה הוא כינוי נפוץ לישראל בלשון הפיוט. הומיה במשמעות של נרגשת, נסערת ומלאת תזזית (על פי משלי ז, יא, ועוד), ובמקרה זה גם רמז לקול ההמיה שמפיקה היונה (על פי יחזקאל ז, טז, ועוד). הצירוף 'מִסְפֵּד מַר' מיוסד על יחזקאל (כז, לא): וְהִקְרִיחוּ אֵלַיִךְ קָרְחָה וְחָגְרוּ שַׂקִּים וּבָכוּ אֵלַיִךְ בְּמַר נֶפֶשׁ מִסְפֵּד מָר.
    • בְּכִי כִּי גָדוֹל כַּיָם שִׁבְרֵךְ – אף את בכי אתי, על האסון האיום שפקד אותך; שיבוץ קטע מפסוק במגילת איכה (ב, יג): מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ (ושמא על פי פסוק זה, שנוכחותו בולטת במחרוזת זו כולה, יש לתקן הנוסח בטור הקודם מ'אֲעִירֵךְ' ל'אֲעִידֵךְ').
    • אֵין בִּמְרִירֵי יוֹם לְמִי אֲדַמֵּךְ – אף בין האנשים הכואבים ביותר מי שאוכל לדמות את סבלו לסבלך העמוק. הצירוף 'מְרִירֵי יוֹם' מבוסס על דבריו הקשים של איוב בבוא אסונו עליו (ג, ה-ו): יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא. 'לְמִי אֲדַמֵּךְ' – על פי הפסוק מאיכה שצוטט לעיל.
    • מָה אַשְׁוֶה לָךְ וַאֲנַחֲמֵךְ וַאֲנַחֲמֵךְ – אין סבל כסבלך, ולפיכך אין בכוחי להעניק לך נחמה; שיבוץ קטע אחר מאותו פסוק ממגילת איכה (ב, יג): מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ.
    • שׁוֹמֵם יָשַׁבְתִּי בְּזָכְרִי קוֹרוֹת מֵאָז קְרָאוּנִי בְּלִי סְפוֹרוֹת – הפייטן מעיד על עצמו, כיצד הוא יושב לבד בזכרו את הקורות אותו, הצרות הרבות שכבר לא ניתן עוד לספור. לצירוף 'שׁוֹמֵם יָשַׁבְתִּי' מקור מקראי המעיד על עוצמת הכאב של הדובר, מתוך ספר עזרא (ט, ג-ד): וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב.
    • עִנּוּ בְּצִיּוֹן נָשִׁים יְקָרוֹת אוֹיְבֵךְ וְעָרֵךְ – לאחר ההקדמה הכללית על אסונותיו של הדובר (המייצג את עם ישראל) מתחיל כאן אזכורו של אסון מסוים – עינוי הנשים בירושלים בזמן החורבן. הטור מבוסס על איכה (ה, יא): נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. 'עָרֵךְ' פירושו 'המשחית אותך', על פי תהלים (קלז, ז): זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (וראו בדברי הפרשנים לפסוק זה).
    • רָחֲפוּ עַצְמוֹתַי בְּזָכְרִי כֹּל אֵל מִקְרִים קָרוּ אֶל צָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל – עצמותי נחלשות ('רָחֲפוּ עַצְמוֹתַי' – על פי ירמיהו כג, ט: לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה' וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ) כאשר אני נזכר בכל אותם מעשים שארעו לצפנת בת פניאל, עליה מספרים חז"ל בתלמוד הבבלי (גיטין נח, ע"א): "אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה; 'צפנת' – שהכל צופין ביופיה, 'בת פניאל' – בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים [=שעשה עבודת כהן גדול בקודש הקודשים ביום הכפורים]; שנתעלל בה שבאי [=רשע שלקח אותה בשבי] כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה [=מן ההמשך מסתבר כי אותו אדם מכוער ביקש מן השבאי להפשיט את צפנת], אמר לו: ריקא [=כינוי גנאי]! אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו; אמר לו: אף על פי כן [=כלומר, הראני את יופיה של האשה]. הפשיטה ששת חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגיבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה: 'בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ' (ו, כו)". מכאן ואילך ממשיך הפייטן לעבד בשירו אגדה תלמודית זו.
    • בַּת כֹּהֵן נִכְנַס לְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֵל תּוֹךְ הַדְרַת אוּלָמֵךְ – צפנת זו הייתה בתו של כהן גדול, שנכנס לעבוד את עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, כמתואר באגדה שלעיל.
    • אָחַז הַשַּׁבַּאי הוֹד יָפְיָהּ בַּגּוֹלָה וְנִתְעַלַּל בָּהּ כֹּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ – השבאי ששבה אותה התעלל בה כל הלילה.
    • לְמָחָר הוֹצִיאָהּ אֲמוּלָה וְנִבְהָלָה לְמָכְרָהּ תּוֹךְ רְחוֹבוֹת עִירֵךְ – למחרת הוציא אותה אומללה ומפוחדת, כדי למכור אותה ברחוב העיר. הפייטן מדגיש את המצב המביש שבמכירה מעין זו.
    • לְהַרְבּוֹת עַל מְחִיר שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים זֵד יָהִיר הִלְבִּישָׁהּ שִׁבְעָה חֲלוּקִים – כדי להגדיל את מחירה של אותה אומללה, הלביש אותה אותו רשע בשבעה בגדים. מקור הצירוף זֵד יָהִיר במשלי כא, כד: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. הפייטן מכנה את צפנת בשם 'שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים', ובכך מדגיש כי הסיפור המתואר במדרש ובפיוט אינו רק סיפורה האישי של צפנת בת פניאל, אלא סיפורה המטאפורי של כנסת ישראל כולה, המשולה, על פי הפרשנות למגילת שיר השירים, ל'שושנת העמקים', ככתוב (ב, א): אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים.
    • מִפָּז וּמֶשִׁי מִכֹּל סִיג מְנוּקִים וְנַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ אֵין עוֹזֵר וְאֵין תּוֹמֵךְ – שבעת הבגדים בהם היו עשויים מחומרים יקרים ומשובחים; האשה, מצידה, הייתה שרויה בסבל איום, ללא כל סיוע, וחשה חוסר אונים. הצירוף 'וְנַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ' מקורו בסיפור המקראי על האשה השונמית שנזקקה לנס של אלישע כדי להציל את בנה: וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי (מלכים ב ד, כז).
    • בָּא לִקְנוֹתָהּ אִישׁ נִבְזֶה צָעִיר קוֹמָה אָמַר אֲנִי אַרְבֶּה הוֹן עָתֵק בִּסְכוּמָהּ – אותו בוקר ביקש אדם שפל ונמוך לקנות את צפנת תמורת מחיר גבוה במיוחד. תיאור הרשע מעוצב כפרפראזה מהופכת במשמעותה על תהלים (קיט, קמא): צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי; בעוד התיאור המקורי בתהלים מייצג צניעות לפני האל, התיאור בפיוט מייצג רשעות ואכזריות.
    • אֲבָל רְצוֹנִי לִרְאוֹתָהּ עֲרֻמָּה אִם אֵין מוּם בְּגוּפָהּ לֹא אָחִישׁ רוֹב עֵרֶךְ – את העסקה התנה אותו רשע בכך שהאשה תוצג לפניו ערומה, וכל עוד לא יוודא כי אין מום בגופה, לא ימהר לשלם את הסכום הרב שהבטיח.
    • רָחַשׁ הַשַּׁבַּאי לַקּוֹנֶה לָמָּה זֶה אִשָּׁה כְּמוֹ זֹאת לְעֵין כֹּל תִּתְבַּזֶּה כִּי מִזִּיו פָּנֶיהָ הוֹד יָפְיָהּ תֶּחֱזֶה כִּי אֵין מוּם בְּגוּפָהּ כְּצִלָּה אֵשֶׁת לֶמֶךְ – אמר השבאי לאותו רשע: מדוע לבזות אשה יפה ונכבדה לעין כל? הלא פניה הנאים מעידים על יפי גופה; ההשוואה בין יופיה של צפנת בת פניאל ליופיה של צלה אשת למך (דמות מקראית – ראו בראשית ד, יט) מבוססת אולי על דברי חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה כג): "אמר רבי עזריה בשם ר' יהודה בר סימון: כך היו אנשי דור המבול עושין – היה אחד מהן לוקח לו שתים [=שתי נשים], אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש... הדא הוא דכתיב: 'ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה' – דעדה מיניה [=שנתעברה ממנו],'ושם השנית צלה', שהיתה יושבת בצלו".
    • מָאֵן מְכֹעָר הֶאֱמִין בְּמִבְטָא עַד אֲשֶׁר בָּא שַׁבַּאי וּלְעֵין כֹּל הִפְשִׁיטָהּ – אלא שחרף הסתייגותו של השבאי, אותו אדם רשע סרב להסתפק בהבטחה מילולית על יופיה של צפנת, אלא תבע גם את הסרת בגדיה לעין כל.
    • אָז קוֹל צַעֲקָתָהּ לַשָּׁמַיִם מַטָּה וְעֵינָהּ בוֹכִיָּה אֵין סוֹעֵד וְאֵין תּוֹמֵךְ – באותה שעה שהופשטה מבגדיה הגיעו צעקתה ובכיה עד לשמים, על שנותרה פגיעה כך לבד, ללא כל סיוע.
    • שָׂחָה וְאָמְרָה בְּקוֹל מַר וְכָחוּשׁ צוּר עוֹלָמִים אִם עָלֵינוּ לֹא תָּחוּס לִכְבוֹד שִׁמְךָ נָא מַלְכֵּנוּ חוּס וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לְעִיר הַמֶּלֶךְ – אמרה האשה בקול חלש ומלא כאב: אלוהי, אף אם אנחנו לא ראויים לרחמיך, לפחות רחם עלינו למען שמך, שלא יתבזה בין העמים, והשיבנו לירושלים. הטור מנוסח בהתאם למופיע באגדה המהווה לו מקור, ובזיקה למימרה השגורה בתפילות הימים הנוראים: "עשה למענך אם לא למעננו". במחרוזת זו נחתם עיצובו השירי של סיפור האגדה מן התלמוד הבבלי, אשר הובא לעיל.
    • הָרַכָּה בְּךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר דָּלְפָה נַפְשָׁהּ מִתּוּגָה – מחרוזת החתימה של הפיוט נאמרת על ידי הפייטן עצמו, אך אפשר שכביכול היא נאמרת מפי הקדוש ברוך הוא, ששוב אינו יכול לשאת את זעקת אמתו, ואת בכי נפשה שאינו פוסק. הצירוף 'הָרַכָּה בְּךָ וְהָעֲנֻגָּה' מבוסס על פרשת הקללות בספר דברים (כח, נו): הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ – ובפיוטנו משמש כציון סמלי לעוצמת נפילתה של צפנת 'מאיגרא רמא' ל'בירא עמיתקא'.
    • עוֹד תָּאִירִי כְּאוֹר נֹגַהּ וְהָלְכוּ גוֹיִים לְאוֹרֵךְ – יום יבוא, מבטיח הפייטן או הקדוש ברוך הוא לאשה-צפנת/לכנסת-ישראל, ותזכי להיות לאור זוהר עבור כל העמים. הטור כורך יחד שני פסוקים – הראשון ממשלי (ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם, והשני מאחת מנבואות הנחמה של ישעיהו (ס, ג): וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?