ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
|
אז במלאת ספק / ר' אלעזר הקליר אָז בִּמְלֹאת סֶפֶק יָפָה כְּתִרְצָה הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה בֶּן חִלְקִיָּהוּ מֵאַרְמוֹן כְּיָצָא אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת מָצָא גּוֹזְרַנִי עָלַיִךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאֶדָם אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ אוֹ לִבְנֵי אָדָם דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כְּמַלְאָכִים לְבַדָּם הֵן לֹא שֵׁד אֲנִי וְלֹא גֹלֶם פָּחַת יְדוּעָה הָיִיתִי בְּשׁוּבָה וָנָחַת וְהֵן לְשָׁלֹשׁ אֲנִי וּלְשִׁבְעִים וְאֶחָד וְלִשְׁנֵים עָשָׂר וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד זֶה הָאֶחָד אַבְרָהָם הָיָה וּבֶן הַשְּׁלֹשָׁה אָבוֹת שְׁלִישִׁיָּה חֹק שְׁנֵים עָשָׂר הֵן הֵן שִׁבְטֵי יָהּ וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא וְשִׁבְעִים וְאֶחָד סַנְהֶדְרֵי יָהּ טַעֲמִי הַקְשִׁיבִי וַעֲשִׂי תְשׁוּבָה יַעַן הֱיוֹתֵךְ כֹּל כָּךְ חֲשׁוּבָה יָפָה לִיךְ בְּעֶלֶץ וְלִשְׂמוֹחַ בְּטוֹבָה וְלֹא תִקָּרֵא עוֹד בַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי אֵיךְ אֶשְׂמַח וְקוֹלִי מַה אָרִים הֵן עוֹלָלַי נִתְּנוּ בְּיַד צָרִים לָקוּ נְבִיאַי וְהִנָּם מֻגָּרִים גָּלוּ מְלָכַי וְשָׂרַי וְכֹהֲנַי בְּקוֹלָרִים מְלוֹן מִקְדָּשִׁי בַּעֲוֹנִי נָדָד דּוֹדִי מֵאָז בָּרַח וַיֻּדָּד נֹעַם אָהֳלִי בְּעַל כָּרְחִי שֻׁדָּד רַבָּתִי עָם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד סִיחַ לֵאלֹהֶיךָ נָבִיא יִרְמְיָה בְּעַד סוֹעֲרָה מַכַּת עֲנִיָּה עַד יַעֲנֶה אֵל וְיֹאמַר דַּיָּהּ וְיַצִּיל בָּנַי מֵחֶרֶב וְשִׁבְיָה פִּלֵּל תְּחִנָּה לִפְנֵי קוֹנוֹ מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם כְּאָב עַל בְּנוֹ צָעַק אוֹי לָאָב שֶׁהֶגְלָה נִינוֹ וְגַם אוֹי לַבֵּן שֶׁבְּשֻׁלְחַן אָב אֵינוֹ קוּם לָךְ יִרְמְיָה לָמָּה תֶחֱשֶׁה לֵךְ קְרָא לְאָבוֹת וְאַהֲרֹן וּמֹשֶׁה רוֹעִים יָבוֹאוּ קִינָה לְהִנָּשֵׂא כִּי זְאֵבֵי עֶרֶב טָרְפוּ אֶת הַשֶּׂה שׁוֹאֵג הָיָה יִרְמְיָה הַנָּבִיא עַל מַכְפֵּלָה נוֹהֵם כְּלָבִיא תְּנוּ קוֹל בִּבְכִי אֲבוֹת הַצְּבִי תָּעוּ בְנֵיכֶם הֲרֵי הֵן בַּשֶּׁבִי {{שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד}} {{עַל כִּי יְדִידִים נִתְּנוּ לְהִמָּעֵד}} {{תְּשִׁיבֵם כְּמֵאָז סוֹמֵךְ וְסוֹעֵד}} {{תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָא מוֹעֵד}} המחרוזת האחרונה אינה מגוף הפיוט, אלא תוספת שנוהגים לאומרה בבתי הכנסת במנהג רוב עדות אשכנז |
|
קינה לתשעה באב במנהג עדות אשכנז; הקינה חתומה אמנם באקרוסטיכון אל"ף-בי"ת מלא ולא בשמו של הפייטן, ובכל זאת ניכר בה חותמו הברור של ר' אלעזר בירבי קיליר, מגדולי פייטניה הקדומים של ארץ ישראל (המאות ה- 6-7). פיוטנו נחתם בתיאור ירמיהו הנביא ההולך וזועק על קברי אבות האומה את דבר החורבן, ויש בכך כדי להעיד על תוכניתו המקורית של המחבר, שביקש כנראה לקשור בין קינה זו זה לקינה אחרת שלו, הנפתחת במילים "אָז בַּהֲלוֹךְ יִרְמְיָהוּ אֶל קִבְרֵי אָבוֹת..." – אלא שבספרי הקינות שהתגבשו במהלך הדורות, מודפסים הפיוטים בסדר הפוך, ורק בקרב קהילות מעטות נשתמר הנוהג לשיר קינה זו ולאחריה הקינה 'אז בהלוך ירמיהו'; סיומו המקורי של פיוטנו טושטש עוד יותר בחלק ממנהגי קהילות אשכנז, המוסיפות על גביו מחרוזת נוספת ("שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד...") שאינה מגוף הפיוט המקורי, אלא כנראה סופה של קינה אחרת. על קינותיו המופלאות של הקיליר כתב – בלשון פיוטית ויפהפיה כשלעצמה – אחד מגדולי חוקרי הפיוט בדורנו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, כי "הן, כנראה, גם שיא יצירתו מבחינה אמנותית... כוח יצירה מונומנטאלי, מכונף בלא שיעור, מעצב בסדרה זו קינה אחרי קינה, בשלל תבניות ונושאים, בלשון מעוצמת של שגב גדול ובמתח פיוטי כביר, עד שכל המחזור... דומה בעיניך כשלשלת גדולה של צוקי סלעים שבאה לקשט גרגרתו של איזה ענק אגדי" (שירת הקודש העברית בימי הביניים, עמ' 204). הקינה שלפנינו, 'אָז בִּמְלֹאת סֶפֶק יָפָה כְּתִרְצָה', הולמת תיאור זה ביותר: פיוטנו עוקב אחר ירמיהו, נביא החורבן והגלות, הפוגש בצאתו מן המקדש החרב אשה יפת-תואר הלבושה בבלואי-בגדים; מראֵהַ מבלבל אותו, מאיים עליו, מקסים אותו, והוא משביעה: "גּוֹזְרַנִי עָלַיִךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאֶדָם / אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ, אוֹ לִבְנֵי אָדָם? / דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם / פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כְּמַלְאָכִים לְבַדָּם!". יפת-התואר ומנוולת-הבגדים מתגלה לו ככנסת ישראל – וזו נקודת המוצא לדיאלוג דרמטי ציורי מאד ועז-מבע בינה ובינו, דיאלוג החושף את רגעי השבר הקשים של החורבן, את תחושת חוסר האונים שאין ממנה מוצא. בסופו של דיאלוג זה מתחננת האשה-ישראל מירמיהו לבקש עליה רחמים אצל הקדוש ברוך הוא, אך כשמגיע ירמיהו לכסא הכבוד, הוא נתקל, למרבה הפליאה, כמעט באותה בקשה עצמה: הקדוש ברוך הוא מבקשו ללכת אל אבות האומה ולעוררם מתרדמתם, כדי שיבכו איתו את החורבן ויעניקו לו נחמה. כך צועד פייטננו יד ביד עם ירמיהו, הנביא המשולח והבודד, תלוי בין שמיים וארץ, המחפש דלתות להתדפק עליהן ולזעוק – "אוֹי לָאָב שֶׁהֶגְלָה נִינוֹ / וְגַם אוֹי לַבֵּן שֶׁבְּשֻׁלְחַן אָב אֵינוֹ". |
| • אָז בִּמְלֹאת סֶפֶק יָפָה כְּתִרְצָה – כאשר נתמלאה וגדשה סאת חטאם של ישראל, על פי פסוק מאיוב (כ, כב): בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ כָּל יַד עָמֵל תְּבוֹאֶנּוּ, שנתפרש במדרש בכמה מקומות באופן הבא, בהקשרים שונים (מדרש שכל טוב לבראשית, טו): "ולא חתם הקב"ה עליהם גזר דין ליאבד עד שמלאה סאתן, וכן הכתוב אומר: 'במלאות ספקו יצר לו' (איוב כ, כב)". הצירוף 'יָפָה כְּתִרְצָה' משמש כינוי לישראל על פי תיאור הרעיה במגילת שיר השירים (ו, ד): יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. • הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה – או אז צעקו המלאכים בבכי. שיבוץ פסוק מנבואת ישעיהו (לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, בהתאם לפרשנותו על ידי חז"ל, כפי שהיא מנוסחת למשל בתלמוד הבבלי (חגיגה, ה ע"ב. וראו גם מדרש איכה רבה, פר' א): "שאני [=שונה] חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר: 'הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון' (ישעיהו לג, ז)". • בֶּן חִלְקִיָּהוּ מֵאַרְמוֹן כְּיָצָא – כאשר יצא ירמיהו מבית המקדש. בֶּן חִלְקִיָּהוּ הוא ירמיהו, כמובא בספרו (א, א): דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן. ארמון הוא כינוי למקדש על פי ישעיהו (לב, יד): כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד עוֹלָם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים. 'כְּיָצָא' – כאשר יצא; צורה נפוצה מאד בלשון הפיוט הקדום. • אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת מָצָא – [ירמיהו] מצא את ישראל כאשה יפת תואר הלבושה בבגדים מלוכלכים (שורש נ.ו.ל משמש בהקשר זה בלשון חכמים, למשל במשנה, מסכת נדרים, פ"ט מ"י: "באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"). המושג 'אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר' נתייחד בדרך כלל לציון אשה יפה מעם נכרי הנלקחת בשבי בעת מלחמה עם ישראל (ראו דברים כא, י-יא:), והסבתו על ידי הפייטן כמתייחס לעם ישראל יש בה כדי לבטא את מצבו המושפל של העם; עוד יצוין כי התורה מתארת בהרחבה את בכייה ואבלה של אותה אשה (שם, יג: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים), ועל רקע זה השימוש בה כדימוי לישראל בשעת החורבן מדגיש את גם את אבלם. • גּוֹזְרַנִי עָלַיִךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאָדָם אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ אוֹ לִבְנֵי אָדָם – באותה שעה ציווה עליה ירמיהו, שכביכול לא זיהה אותה בשל מצבה, לגלות לו, בשם א-לוהים, האם שד היא או בת-אדם. התלבטותו של ירמיהו מזכירה את השאלה שייחסו חז"ל לבעז כאשר הפתיעה אותו רות בגורן, על פי המדרש (רות רבה, פרשה ו, ג): "אמר לה, מה את? רוח או אשה? אמרה לו, אשה..."; תפקידה בפיוטנו לבטא את תדהמתו של ירמיהו, ואת שינוי המראה המשמעותי שעבר על כנסת ישראל. הצירוף 'גּוֹזְרַנִי עָלַיִךְ' מקורו בלשון המשנה (מסכת ראש השנה, פ"ב מ"ט). • דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כְּמַלְאָכִים לְבַדָּם – הפייטן שב ומדגיש את מראהַ המפתיע של האשה-ישראל: ירמיהו מוצא אותה, חרף ניוולה, יפה כבשר ודם, ומטילה אימה כמלאכים. הצירוף 'פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ' מקורו בביטוי דומה שנאמר בהקשר אחר בספר דברים (יא, כה): לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. • הֵן לֹא שֵׁד אֲנִי וְלֹא גֹלֶם פָּחַת יְדוּעָה הָיִיתִי בְּשׁוּבָה וָנָחַת – תשובת האשה-ישראל: אינני שד, ולא חומר פחות-ערך; להיפך: עד לפני זמן לא רב ידועה הייתי כגבירה היושבת במנוחה בביתה. הצירוף 'בְּשׁוּבָה וָנָחַת' מיוסד על נבואת ישעיהו (ל, טו): כִּי כֹה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם. • וְהֵן לְשָׁלֹשׁ אֲנִי וּלְשִׁבְעִים וְאֶחָד וְלִשְׁנֵים עָשָׂר וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד – כך מתארת הגבירה את עצמה; הביטויים סתומים בכוונת מכוון, והם הולכים ומתפרשים במחרוזת הבאה. • זֶה הָאֶחָד אַבְרָהָם הָיָה – האשה-ישראל מבארת את דבריה במחרוזת הקודמת: תחילתו של עם ישראל באברהם, שהיה יחידי, ככתוב ביחזקאל (לג, כד): בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. ובזה נתבאר הביטוי 'וְאֶחָד' שחתם את המחרוזת הקודמת. • וּבֶן הַשְּׁלֹשָׁה אָבוֹת שְׁלִישִׁיָּה – אברהם הוליד את יצחק, שהוליד את יעקב, וכך נעשו לישראל שלושה אבות; ובזה נתפרש הביטוי מן המחרוזת הקודמת: 'וְהֵן לְשָׁלֹשׁ אֲנִי' – רמז לשלושה אבות. • חֹק שְׁנֵים עָשָׂר הֵן הֵן שִׁבְטֵי יָהּ – אותם 'שְׁנֵים עָשָׂר' שהזכרתי במחרוזת הקודמת, הרי הם שנים-עשר שבטי ישראל. משמעותו המדויקת של המונח 'חֹק' בהקשר זה לא נתברר עד תומו, ולכאורה יש לבארו כ'פירוש'; אולם לא מצאנו לכך סמך בלשון המקרא, ולכן יש אולי לפרשו על רקע הצירוף המקראי הרווח 'חֹק עוֹלָם' (ירמיהו ה, כב, ועוד), שמשמעותו קביעוּת נצחית. • וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא וְשִׁבְעִים וְאֶחָד סַנְהֶדְרֵי יָהּ – ואותם 'שִׁשִּׁים' שהוזכרו לעיל, הלא הם ששים רבוא בני ישראל שיצאו ממצרים על פי חז"ל (מדרש ההלכה התנאי לספר שמות, מכילתא דרשב"י, ו:ב); והצירוף 'וּלְשִׁבְעִים וְאֶחָד' שנזכר במחרוזת הקודמת, מתייחס לשבעים ואחד הזקנים היושבים בסנהדרין ('סַנְהֶדְרֵי יָהּ' – משחק מלים המדגיש את היות הסנהדרין, במובן כלשהו, שלוחיו של הקדוש ברוך הוא), על פי המשנה (מסכת סנהדרין, פ"א מ"א): "סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד". • טַעֲמִי הַקְשִׁיבִי וַעֲשִׂי תְשׁוּבָה יַעַן הֱיוֹתֵךְ כֹּל כָּךְ חֲשׁוּבָה – תגובת ירמיהו לדברי האשה-ישראל: הקשיבי לעצתי ושובי בתשובה, שהרי כה חשובה ונכבדה את בעיני האל, ואין נאה לך להיות שרויה בניוול. • יָפָה לִיךְ בְּעֶלֶץ וְלִשְׂמוֹחַ בְּטוֹבָה – הלא הגון וראוי לך להיות שרויה בשמחה ובטובה – ולא להיות אבלה כאלמנה, כפי שאת כעת. 'בְּעֶלֶץ' – משורש ע.ל.ץ המקראי, המציין שמחה, כבדברי חנה לאחר הולדת בנה שמואל (שמואל א ב, א): וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. • וְלֹא תִקָּרֵא עוֹד בַּת הַשּׁוֹבֵבָה – לכשתשובי בתשובה שלמה לאלוהייך, שוב לא תיקראי 'בַּת הַשּׁוֹבֵבָה', שהוא כינוי הגנאי שהעניק לך הנביא ירמיהו בנבואותיו (לא, כא, וכן מט, ד): עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. • כִּי אֵיךְ אֶשְׂמַח וְקוֹלִי מַה אָרִים הֵן עוֹלָלַי נִתְּנוּ בְּיַד צָרִים – תשובת ישראל לירמיהו: אכן, איך אוכל לשמוח, וכיצד זה ארים קולי? הלא ילדי נתונים ביד אויבים אכזריים. • לָקוּ נְבִיאַי וְהִנָּם מֻגָּרִים גָּלוּ מְלָכַי וְשָׂרַי וְכֹהֲנַי בְּקוֹלָרִים – וכמו ילדי, גם נביאי, מלכי, שרי וכהני, כולם סובלים כעת, מוכים ('לָקוּ'), נגררים ומשוכים לגלות ('מֻגָּרִים'), ונתונים בשלשלאות. • מְלוֹן מִקְדָּשִׁי בַּעֲוֹנִי נָדָד דּוֹדִי מֵאָז בָּרַח וַיֻּדָּד – המשך תשובת ישראל: בית המקדש בחטאינו חרב, והקדוש ברוך הוא שוב אינו משרה שכינתו בתוכנו. • נֹעַם אָהֳלִי בְּעַל כָּרְחִי שֻׁדָּד – הבית הנעים, בית המקדש, נשדד ונבזז – על פי ירמיהו (י, כ): אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי. • רַבָּתִי עָם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד – ירושלים, העיר שבעבר הייתה גדושה באוכלוסין, כיצד זה יושבת כעת שוממה; שיבוץ הפסוק הפותח את מגילת איכה, בהיפוך סדר המלים (א, א): אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. • סִיחַ לֵאלֹהֶיךָ נָבִיא יִרְמְיָה בְּעַד סוֹעֲרָה מַכַּת עֲנִיָּה – האשה-ישראל פונה כעת לירמיה בבקשה שיתפלל עליה לפני הקדוש ברוך הוא. ישראל מכונה כאן 'סוֹעֲרָה מַכַּת עֲנִיָּה' על פי ישעיהו (נד, יא): עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים – כינוי המבטא הן את המצוקה המסחררת בה נתונים ישראל, והן את התחושה כי אין להם לישראל נחמה. ואכן האל מתואר כאן כביכול כאלוהי ירמיהו –כמי שיש לו בשעה זו קשר רק עם יחיד סגולה כירמיהו הנביא, ולא עם כל העם. • עַד יַעֲנֶה אֵל וְיֹאמַר דַּיָּהּ וְיַצִּיל בָּנַי מֵחֶרֶב וְשִׁבְיָה – התפלל לפניו עד שיאמר האל די לסבל העם ויגאלו, ויציל את בניו מצרת אובדן וגלות. ברקע הטור עומדת כנראה דרשת חז"ל על אחד משמות האל – 'שדי' – כמובא בתלמוד הבבלי (מסכת חגיגה, יב ע"א): "מאי דכתיב 'אני אל שדי' (בראשית לה, יא) - אני הוא שאמרתי לעולם די"; אמנם דרשה זו מתייחסת להשלמת בריאת העולם, אך היא מעידה על תפיסת שם זה של האל כביטוי לעצירה אלוהית של תהליכים המתגלגלים כביכול מאליהם. הצירוף 'מֵחֶרֶב וְשִׁבְיָה' רומז לנבואת החורבן של ירמיהו (טו, ב): וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶּׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי. • פִּלֵּל תְּחִנָּה לִפְנֵי קוֹנוֹ – ואכן, בתגובה לדברי האשה-ישראל, ירמיהו מפיל תחינתו לפני הקדוש ברוך הוא. • מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם כְּאָב עַל בְּנוֹ – אל מלא רחמים, רחם על עמך כאב המרחם על בנו; דימוי זה ליחסי הקדוש ברוך הוא וישראל רווח בתפילה ובפיוט, למשל בתפילות הימים הנוראים: "אם כבנים, אם כעבדים / אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים...". • צָעַק אוֹי לָאָב שֶׁהֶגְלָה נִינוֹ וְגַם אוֹי לַבֵּן שֶׁבְּשֻׁלְחַן אָב אֵינוֹ – ירמיהו, בצערו, זעק הן כלפי הקדוש ברוך הוא שהגלה בניו, והן כלפי עם ישראל שכבר אינם סמוכים לשלחן אביהם, לאחר חורבן הבית. הטור מיוסד על דברי אליהו הנביא לתנא רבי יוסי על אודות בכיו של הקדוש ברוך הוא, כמסופר בתלמוד הבבלי (ברכות ג, ע"א): "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך', הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". הפייטן חותם את המחרוזת ברמז לבכיו של הקדוש ברוך הוא עצמו כהקדמה למחרוזת הבאה, בה נזכרת פנייה מחודשת לירמיה – פנייתו של הקדוש ברוך הוא עצמו, שאינו יכול עוד לעמוד כביכול באבלו. • קוּם לָךְ יִרְמְיָה לָמָּה תֶחֱשֶׁה לֵךְ קְרָא לְאָבוֹת וְאַהֲרֹן וּמֹשֶׁה – כעת פונה לירמיהו הקדוש ברוך הוא עצמו, ומבקשו לקרוא לאבות האומה, ולאהרן ומשה, ולא להתאפק; דברי הפייטן מיוסדים על דברי חז"ל במדרש איכה רבה (מהדורת בובר, פתיחתא כד): "...באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי, בני היכן אתם? כהני היכן אתם? אוהבי היכן אתם? מה אעשה לכם? התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה; אמר הקב"ה לירמיה: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות...". הדרשן מציג את ירמיהו כביכול כמי שלא יודע לבכות כראוי על אובדן בנו של הקדוש ברוך הוא, ולכן הוא זקוק למנחמים טובים ממנו. • רוֹעִים יָבוֹאוּ קִינָה לְהִנָּשֵׂא כִּי זְאֵבֵי עֶרֶב טָרְפוּ אֶת הַשֶּׂה – אבות האומה ('רוֹעִים' – על פי דרשות חז"ל על הפסוק ממיכה ה, ד: ...וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם; ראו למשל בתלמוד הבבלי, סוכה נב, ע"ב; מדרש שיר השירים רבה, ח, ג), הם שיבואו וישאו קינה על עמי, אשר נטרף כשה על ידי אומות העולם המשולות לזאבים – ברוח דברי ירמיהו (ה, ו): עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם. הצירוף 'זְאֵבֵי עֶרֶב' כשלעצמו מקורו בדברי נביא אחר – הנביא צפניה (ג, ג): שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר. מערכת הדימויים בטור שלמה: אם העם משול לשה, והאויב לחיות טרף, הרי שמציליו, בהתאם לכך, משולים לרועים. • שׁוֹאֵג הָיָה יִרְמְיָה הַנָּבִיא עַל מַכְפֵּלָה נוֹהֵם כְּלָבִיא – בתגובה לפניית הקדוש ברוך הוא, מיד פנה ירמיהו לחברון, לקברי האבות במערת המכפלה, ושאג כאריה כלפי אבות האומה. • תְּנוּ קוֹל בִּבְכִי אֲבוֹת הַצְּבִי תָּעוּ בְנֵיכֶם הֲרֵי הֵן בַּשֶּׁבִי – בכו, אבותיהם של ישראל ('אֲבוֹת הַצְּבִי' – בדומה לכינויה של ארץ ישראל, 'אֶרֶץ הַצְּבִי' בספר דניאל, יא, טז), שכן בניכם גלו ונשבו לבין האומות. הפייטן מייסד דבריו על המשכו הישיר של אותו מדרש באיכה רבה: "מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקב"ה; אמרו לו: למה? אמר להם: איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו 'בימיך היתה לבנינו זאת'". בעוד שעל פי המדרש ירמיהו נמנע מלומר לאבות את אשר קרה – רק בשלב הבא יאזור משה אומץ לעשות זאת, לאחר שישמע על אודות החורבן מפיהם של מלאכי השרת, ולא מפיו של ירמיהו – הרי שהפיוט נחתם דווקא בזעקת ירמיהו לאבות, זעקה החושפת במלאות רבה את דבר האסון. על פי תכנונו המקורי של הקליר, לאחר פיוטנו נועד להיאמר פיוט נוסף שלו – "אָז בַּהֲלוֹךְ יִרְמְיָהוּ אֶל קִבְרֵי אָבוֹת..." – אלא שבספרי הקינות שהתגבשו במהלך הדורות, מודפסים הפיוטים בסדר הפוך. |
| כותר |
אז במלאת ספק |
|---|---|
| מעגל השנה |
תשעה באב |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
