• אָרַך זְמַנִּי וְגַם הַקֵּץ עָבַר – זמן שהותנו בגלות הולך ומתארך, וכבר אמור היה להסתיים. כמקובל בפיוטים רבים, הדובר מתנסח בלשון יחיד אף שהוא מייצג את הרבים – את עם ישראל כולו. • פְּדֵה לְנַפְשִׁי עָלַי אוֹיֵב גָּבַר – גאל אותנו, שכן האויב גובר עלינו ומכניע אותנו. הפייטן משלב כאן שני פסוקים מקראיים – הראשון מתהלים (נה, יט): פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי, והשני ממגילת איכה (א, טז): עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב. שני הפסוקים מעצימים את תחושת חוסר האונים והבדידות של הדובר. • לְעִירָךְ אָשׁוּב אֶשְׂמַח בָּךְ מַלְכִּי – עתידים אנו לשוב לציון ולירושלים, או אז נשמח ונעלוז במפגש המחודש עמך, אלוהינו, כפי שייחלה הרעיה במגילת שיר השירים (א, ד): מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ... • שׁוּר אֶת עֲמָלִי וּרְאֵה נָא אֶת עֶרְכִּי – הבט וראה את מצבנו הקשה, את הסבל שהוא מנת חלקנו. פרפראזה על דברי חבקוק, הקובל על כך שהקדוש ברוך הוא לא מתבונן בצרות המתרגשות על עמו (א, יב-יג): הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת ה' לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ וְצוּר לְהוֹכִיחַ יְסַדְתּוֹ טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ. הצירוף 'לראות עמל' נזכר במקרא פעמים אחדות, ראו למשל ירמיהו כ, יח (ועוד). • וּבְחַסְדָּךְ אֵל תָּאִיר לִי חֶשְׁכִּי – מתוך שתראה מצבנו, תאיר בטובך את החשכה בה אנו שרויים. מיוסד על תהלים (יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. • הָשֵׁב שְׁבוּתִי חַי בְּשָׂרִי סָמַר – השיבנו לציון, אלוהינו ('חַי' – על פי תהלים פד, ג, ועוד), כי קשה עלינו מאוד הסבל. 'בְּשָׂרִי סָמַר' – פרפראזה על תהלים (קיט, קכ): סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי. הצירוף 'הָשֵׁב שְׁבוּתִי' מבוסס על צירוף רווח מאוד במקרא. • יָהּ שְׁלַח אֵלִיָּהוּ יְבַשֵּׂר נָא – אנא אלוהינו, שלח את אליהו הנביא, שיבשר על בוא הגאולה הקרובה. על פי מלאכי (ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. • תְּבִיאֵנִי אֶל תּוֹךְ עִירָךְ בִּרְנָנָה – הכניסנו לירושלים בשמחה, ותתקיים בנו נבואת ישעיהו (נו, ז): וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. • וְעִיר יְהוּדָה אֵל חַי צוּר תִּבְנֶה נָא – אלוהינו, קומם מחדש את ערי יהודה, כאמור בתהלים (סט, לו): כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. • יַסֵּד הֵיכָלִי אֵל בָּרוּךְ שֶׁאָמַר – שוב והקם את המקדש. הצירוף 'יַסֵּד הֵיכָלִי' נשען על ישעיהו (מד, כח): הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד. 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר' – כינוי לקדוש ברוך הוא המבוסס על נוסח ברכת 'ברוך שאמר', הפותחת את 'פסוקי דזמרא' (חטיבת מזמורי התהלים הנאמרת בתחילת תפילת שחרית בכל בוקר): "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם". • וּבְנִיסָן תִּגְאָלֵנִי רֹאשׁ חֳדָשִׁים – אנא גאל אותנו בחודש ניסן, הראשון לחודשי השנה על פי המקרא (יב, ב): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. הטור מבוסס על דרשת התנא ר' יהושע, הנזכרת כמה פעמים בספרות חז"ל, ובין השאר גם במסכת ראש השנה מן התלמוד הבבלי (יא ע"א): "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל". דרשה זו רואה את גאולת ישראל במצרים כאב טיפוס לגאולה העתידה. • וּזְכֹר אֶת הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים – זכור את אבות האומה, והצילנו בזכותם. • דְּרוֹר קְרָא והוֹצִיא עַמָּךְ לַחָפְשִׁים – הכרז על יציאתנו משעבוד לגאולה וחופש. 'דְּרוֹר קְרָא' – פרפראזה על פסוקי התורה המפרטים את מצוות שנת היובל (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ... הצירוף נשען גם על פיוטו הנודע של דונש בן לברט, 'דרור יקרא'. • לְמַעַן יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּרִית שָׁמַר – בהמשך לרעיון ההצלה בזכות אבות שנזכר לעיל, מציין הפייטן דמות ספציפית – יוסף – המהווה כאן ובמקורות רבים אחרים סמל ומופת לקיום יהודי בגולה, קיום שאינו מוותר על זהותו המקורית. שמירת הברית המיוחסת ליוסף נוגעת לפרשת סירובו לפיתויה של אשת פוטיפר (בראשית לט. וראו על כך בבלי, יומא, לה ע"ב). • חַזֵּק עַם נִבְחָר כִּי הֵם בְּשִׁמְךָ חוֹסִים – חזק את עמך ישראל, העם בו בחרת, כי בך הם מסתופפים ועליך הם נסמכים. מיוסד על תהלים (יח, לא): הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. • בְּחַג הַפֶּסַח הַרְאֵה לָהֶם נִסִּים – כשם שגאלת את ישראל בפסח מצרים, כך גאל אותם בפסח הקרוב. הפייטן חוזר שוב לדרשת ר' יהושע שנרמזה לעיל במחרוזת הקודמת. • וּבְטוּבְךָ יִהְיוּ שְׂמֵחִים וְשָׂשִׂים – בחסדך ובהנהגתך הטובה יהיו ישראל שמחים ועולצים, כאמור בדברי הימים ב (ו, מא): וְעַתָּה קוּמָה ה' אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ ה' אֱלֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב. הצירוף 'שְׂמֵחִים וְשָׂשִׂים' מופיע בסיכול מילים בכמה מקורות, ובין השאר גם בנוסח ברכת הלבנה הנאמרת בתחילת כל חודש. • לָעַד לְעוֹלָם פִּיהֶם מָלֵא זָמַר – משעה שתושיע אותם, ישירו תמיד בשמחה וישבחו אותך. כאמור במזמור תהלים (קכו, ב): אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.
|