ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
|
מתי אור דודי / ר' מרדכי טרזמאן מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר מָתַי רַגְלֵי מְבַשֵּׂר טוֹב בָּהָר מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר מָתַי עֹל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבּוֹר מָתַי בִּנְךָ מִכָּל טֻמְאָה יִטְהַר מָתַי מַלְכִּי סִיגִים תִּצְרוֹף כַּבּוֹר מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר מָתַי עַל כָּל פְּשָׁעַי תַּעֲבוֹר מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רָחַק עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמָס שָׂמוּהָ מַדּוּעַ עֲזָבָהּ שׁוֹכֵן שַׁחַק בָּאוּ בָהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְדֹחַק בֶּן אָמָה וֶאֱדוֹם הִזִּילוּהָ כְּשֶׂה נֶאֱלָמָה בֵין גּוֹזְזֶיהָ מָתַי יוֹם הִלָּחֲמוֹ לְבַדּוֹ מָתַי יִוָּדַע לַשֵּׁם יוֹם אֶחָד מָתַי יוֹם גּוֹג וּמָגוֹג יֹאבֵדוּ מָתַי יֻשְׁלַם שֵׁם וְכִסֵּא יָחַד מָתַי הָרִים כְּאֵילִים יִרְקְדוּ מָתַי פָּרָה וָדֹב יִרְעוּ יָחַד מָתַי דְּגֵי יָם וָעוֹף יִרְעָדוּ מָתַי יִהְיֶה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד מָתַי אַקְרִיב קָרְבָּן בְּמוֹעֲדוֹ מָתַי צִיּוֹן תִּמָּלֵא עַם אֶחָד מַדוּעַ בֶּן אָמָה בֶטַח בָּדָד מִשְׂתָּרֵר בְּגַאֲוָה וְחֶרְפָּה מַדוּעַ אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי בָדָד גּוֹלֶה נִדָּח בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה מַדּוּעַ כָּל טוּבִי מִמֶּנִּי שֻׁדַּד עֵינִי תָמִיד כָּל יוֹם לְךָ צוֹפָה חָנֵּנִי אָבִי הַמְצֵא לִי תְרוּפָה מֶלֶךְ מְלָכִים רָם עַל כָּל רָמִים חֹן עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְטוֹבָה אוֹת כִּימֵי צֵאתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הַרְאֵנוּ נִסִּים וְגַם נִפְלָאוֹת הִנֵּה גְזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים וַעֲבָדוּם וְעִנּוּם אַרְבַּע מֵאוֹת וַיִצְעֲקוּ וַיֵדַע אֱלֹהִים חָשַׁבְתָּ לָהֶם קֳשִׁי הָעַבְדּוּת בְּמִצְרַיִם עָשִׂיתָ שְׁפָטִים מֵימֵיהֶם דָּם וּצְפַרְדֵּעַ רְבָבוֹת מַכָּה שְׁלִישִׁית בָּהּ נִקְדַּש שְׁמוֹ בָּא עָרֹב עָשָׂה בָהֶם נְקָמָה מִקְנָם אָבַד וְהִפְלָה אֶת עַמּוֹ שְׁחִין פָּרַח בְּאָדָם וּבְהֵמָה בָּרָד יָרַד כַּאְבָנִים עָלֵימוֹ אַרְבֶּה נָח בְּכָל גְּבוּל מִצְרָיְמָה חֹשֶׁךְ עָב שְׁלֹשֶׁת יָמִים לֹא קָמוּ בְּכוֹרֵיהֶם הִכָּה שׁוֹכֵן רוֹמָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיָד רָמָה נָא רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִּי מָטָה כְּלֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה הַלָּיְלָה זֶה כַמָּה נַפְשִׁי בְחַיַּי נָקְטָה צָרוֹת תְּכוּפוֹת חוֹזְרוֹת חֲלִילָה כְּלָל: רְשָׁעִים רֻבָּם חֲרָטָה בְּנֵי עַוְלָה יָצְאוּ מִכְּלָלָא כָּל יוֹם יוֹסִיפוּ עַל עֻלִי מוֹטָה אֵין יוֹם שֶׁאֵין מְרֻבָּה קְלָלָה זְכוֹר מֶה הָיָה לִי וְהַבִּיטָה הַסְּתָו עָבַר גַּם קַיִץ כָּלָה בֵּן קָרָאתָ אוֹתוֹ אַף אִם חָטָא עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע מַרְבֶּה מְחִילָה נָא אָבִי הַרְחֵב אֶת אֶרֶץ חִטָּה אֶרֶץ צְבִי הִיא לְעַם סְגֻלָּה בִּזְכוּת קָנָה בְמֵאָה קְשִׂיטָה מָקוֹם אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה יַקְרִיב לָךְ קָרְבַּן מִנְחָה וְעוֹלָה קָרֶב נָא אֶת שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְיִהְיֶה נֵס מִצְרַיִם טְפֵלָה הַתְּאֵנָה אֶת פַּגֶּיהָ חָנְטָה חֹן כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה תִּתְבָּרַךְ יוֹצֵר מַעְלָה וּמַטָּה תִּתְקַדַּשׁ אֵל חַי נוֹרָא עֲלִילָה |
|
'מתי אור דודי', מושר הן כרשות לקדיש והן בשירת הבקשות של יהודי מרוקו בשבת פרשת 'ויחי', החותמת את ספר בראשית. זהו פיוט מסוג הקצידה, מונח המציין במסגרת שירת הבקשות את הפיוט המסיים את אירוע השירה, אשר לו מאפיינים מיוחדים: מדובר בדרך כלל בשיר ארוך, סיפורי, אשר כל טוריו מסתיימים בחרוז אחד, ומשקלם קבוע. במבט ראשון, שירנו אינו מספר את סיפורה של פרשת 'ויחי': אם יש בו חלק סיפורי, הרי זהו החלק המתאר כיצד הפליא הקדוש ברוך הוא את מכותיו במצרים – ואכן, יש מי שהעריך כי במקורו נכתב הפיוט עבור ליל הסדר; אמנם ניתן לזהות בכל זאת קשרים בינו ובין פרשת השבוע - מקומו המרכזי של יעקב אבינו, ותחילת ההשתקעות של בני ישראל במצרים. כך או כך, דומה כי במוקד הפיוט לא עומדת פרשה מקראית היסטורית, אלא ההווה הקונקרטי בתוכו חי הפייטן; מחצית מהפיוט כוללת סדרה ארוכה ונרגשת מאוד של שאלות 'מתי' ו'מדוע', בהן הדובר ספק תוהה, ספק זועק – בניסוחים שונים ומגוונים – אימתי תבוא הגאולה, ומפני מה היא מתעכבת כל כך. על כן, יציאת מצרים, לדידו, היא בעיקרה סמל ודגם לישועה העתידית, לה הוא מייחל ומצפה. ברוח דברי חז"ל במדרש (מכילתא דר"י, מס' דפסחא, פר' יד) – "ליל שמורים הוא לה', בו נגאלו ובו עתידין להגאל" – מקווה המשורר: כְּלֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה הַלָּיְלָה, וכורך עבר, הווה ועתיד יחדיו, לרגע אחד של תפילה. |
| • מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר – הפיוט נפתח בסדרה ארוכה של שאלות 'מָתַי' ו'מַדּוּעַ' לסירוגין, שעיקרן כמיהה לגאולה וישועה עתידית ('מָתַי'), והבעת עצב וטרוניא על צרות ההווה ('מַדּוּעַ'). המחרוזת הראשונה מורכבת מרצף של שאלות 'מתי', ותחילתן: 'מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר', כלומר, מתי אורו של הקדוש ברוך הוא, המכונה בחיבה 'דּוֹדִי' כבמגילת שיר השירים, יאיר ('יִזְרַח וְיִנְהַר'. 'יִנְהַר' – מלשון נהרה, אור). דימוי בוא הגאולה כהתגלות של אור האל מבוססת על לשון המקרא (ישעיהו ס, ב): כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. • מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר – מתי יתגלה הקדוש ברוך הוא בגבורתו על אויביו; על פי ישעיהו (מב, יג): ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר. • מָתַי רַגְלֵי מְבַשֵּׂר טוֹב בָּהָר – מתי יישמעו פעמי רגליו של אליהו הנביא, המכונה לעיתים במקורות 'מְבַשֵּׂר טוֹב' (או רק 'מְבַשֵּׂר') על שום שהוא מבשר את הגאולה ואת בוא המשיח. גם כאן נשען הפייטן על לשון הנביא ישעיהו (נב, ז): מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. • מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר – מתי תסתיים גלות ישראל בין האומות. ישראל נמשלים כאן לאסירים הנתונים בשבי ('בּוֹר'). לשון הטור נשענת על נבואת הגאולה של זכריה (ט, יא): גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ. • מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר – מתי יהא אור הירח ('סַהַר') כאור השמש; משאלה זו של המשורר מבוססת על תיאורה הציורי של הגאולה בנבואת ישעיהו (ל, כו): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא. תיאור זה מיוסד על התפיסה הרואה את אורו המועט של הירח (בהשוואה לאור השמש) כביטוי לחסרון בהווה, חסרון שעתיד לבוא על תיקונו בעת הגאולה (ראו למשל תלמוד בבלי, חולין, ס ע"ב). • מָתַי עֹל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבּוֹר – מתי עוּלם המכביד של האויבים המרעים לישראל יוּסר מצווארי ישראל; על פי ירמיהו (ל, ח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים. 'עוֹל' הוא המוט המונח על בהמות בהן משתמשים לעבודת האדמה או למשא, והוא דימוי רווח למצוקת האדם. • מָתַי בִּנְךָ מִכָּל טֻמְאָה יִטְהַר – אם עד כה ציפה הדובר להתגלויותיו המושיעות של האל, כעת הוא נראה לכאורה כמייחל לשינוי שיבוא מצידו שלו – להיטהרות של ישראל עצמם מחטאיהם ועוונותיהם, המשולים לטומאה; אלא שמקורו המקראי של הטור מאפשר לראות בו הבעת תקווה לכך שהאל הוא שיטהר אותם (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. ואפשר שברקע הדברים עומדת הדרשה המובאת במדרש תנחומא (מצורע, סי' יח): "אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתם מִטהרין וחוזרין ומִטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם שלא תִטמאו עולמית [=לעולם], שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'". • מָתַי מַלְכִּי סִיגִים תִּצְרוֹף כַּבּוֹר – 'סִיגִים' הם פסולת במתכת, המוּסרת בפעולת צירוף וזיכוך; השאיפה המובעת כאן היא כנראה שהפסולת שדבקה בישראל במהלך הגלות תוסר מהם, כשם שמסירים כתמים מבגד על ידי פעולת כיבוס ('בּוֹר' במקרה זה הוא קיצור של 'בּוֹרִית', שהיא מעין חומר ניקיון וכביסה המוזכר במקרא - ירמיהו ב, כב: כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה' – ומדמה את הסרת עוונותיהם של ישראל לכיבוס בגדים). הטור מיוסד על לשון ישעיהו (א, כה): וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. • מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר – על פי חזון דניאל (יב, ג): וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. 'הַמַּשְׂכִּיל' בפיוטנו הוא כנראה כינוי לתלמיד חכם, כפירושו של רש"י לפסוק בדניאל: "והמשכילים שעסקו בתורה ובמצות יזהירו כזוהר הרקיע". • מָתַי עַל כָּל פְּשָׁעַי תַּעֲבוֹר – מתי תמחל לי על כל חטאי. השימוש בשורש ע.ב.ר – 'תַּעֲבוֹר' – במובן של מחילה וסליחה מופיע בתפילות שונות ומיוסד בעיקרו על לשון המקרא (מיכה ז, יח): מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. • מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רָחַק עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמָס שָׂמוּהָ – המחרוזת השנייה מורכבת מרצף שאלות 'מַדּוּעַ', האוחזת כל אחת טור שלם (ולא צלע של טור כבמחרוזת הקודמת). ראשונה בהן – מדוע התרחק ממני (מעם ישראל) האל; שאלה זו מנוסחת בטור פעמיים: 'מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רָחַק ', ואחר כך – 'עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמָס שָׂמוּהָ', כלומר, מדוע עזב את ישראל, המשולה ליונה (כינוי חיבה לישראל על פי שיר השירים – למשל ב, יד, ועוד), הנתונה כעת למרמס כל העמים. המשורר משבץ כאן ביטוי מקראי מנבואת הזעם של ישעיהו על אשור, ומטה אותו על ישראל (ישעיהו י, ו): בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת. • מַדּוּעַ עֲזָבָהּ שׁוֹכֵן שַׁחַק בָּאוּ בָהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ – הדובר ממשיך לזעוק את דבר הריחוק בין ישראל והקדוש ברוך הוא, המכונה כעת 'שׁוֹכֵן שַׁחַק' (שוכן שמיים – כינוי רווח בתפילה ובמדרש, ראו למשל פסיקתא רבתי, פר' כ). תוצאת העזיבה של האל את עמו היא שבאו זרים ופגעו בישראל, כדברי יחזקאל בנבואת החורבן שלו (ז, כא-כב): וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וְחִלְּלוּהוּ וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ. השימוש בשורש ח.ל.ל מכוון בדרך כלל לתיאור השפלה בתחום המיני. • מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְדֹחַק בֶּן אָמָה וֶאֱדוֹם 'הִזִּילוּהָ' – מדוע עם ישראל – המכונה כעת 'שֵׁבֶט יְהוּדָה – נתון בדוחק, בלחץ ובקשיים, עד כדי כך שמעמדו ירוד ובזוי בעיני הגויים ('הִזִּילוּהָ' – מלשון זול)? 'בֶּן אָמָה' הוא כינוי רווח לאסלאם, על שם ישמעאל בן הגר, שפחת אברהם; 'אֱדוֹם' הוא כינוי רווח לנצרות, על שם עשו אחי יעקב, המכונה במקרא 'אֱדוֹם' (ראו בראשית לו, א, ועוד). • כְּשֶׂה נֶאֱלָמָה בֵין גּוֹזְזֶיהָ – הטור הקצר החותם את המחרוזת מפתח את הטענה שהובעה בה לכלל דימוי ציורי: ישראל בהווה הם כשה שאינו יכול לדבר כשגוזזים את צמרו, ולפיכך נתון למרותם ולשלטונם הלא מוגבל של הגוזזים אותו. דימוי זה לקוח מדברי ישעיהו (נג, ז): נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. • מָתַי יוֹם הִלָּחֲמוֹ לְבַדּוֹ – המחרוזת השלישית חוזרת לשאלות ה'מָתַי', כמחרוזת הראשונה. הפעם שואל הדובר מתי יבוא היום בו הקדוש ברוך הוא ילחם באויביו; שאלה זו נשאלה אמנם גם קודם, אך הפעם היא מקבלת גוון נוסף, שכן הדובר מחכה ליום בו האל יילחם לבדו – כלומר, מבלי שישראל עצמם יאלצו להיאבק, כפי שנעשה הדבר בקריעת ים סוף (שמות יד, יד): ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. • מָתַי יִוָּדַע לַשֵּׁם יוֹם אֶחָד – אותו 'יוֹם אֶחָד' שייוודע לקדוש ברוך הוא ('לַשֵּׁם'), הוא יום הגאולה, כפי שהיא מתוארת על ידי הנביא זכריה (יד, ז): וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. משמעותה המדויקת של המילה 'יִוָּדַע' לא נתבררה, והיא עומדת במחלוקת בין פרשני המקרא (השוו למשל רש"י ואבן עזרא שם). • מָתַי יוֹם גּוֹג וּמָגוֹג יֹאבֵדוּ – מתי יבוא היום בו גוג ומגוג יימחו מעל פני האדמה; מלחמת גוג ומגוג מסמלת במקורות את המלחמה האחרונה שלפני בוא הישועה (ראו למשל בבלי ברכות, נח ע"א, וכן רבים). • מָתַי יֻשְׁלַם שֵׁם וְכִסֵּא יָחַד – מתי יהיו שמו וכסאו של האלוהים שלמים; שלמות השם והכסא מסמלת אף היא את הגאולה העתידה, כפי שהיא מתוארת למשל בדברי רש"י על הפסוק העמום החותם את תיאור מלחמת עמלק בספר שמות (יז, טז): וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר; פירש רש"י: "'כי יד על כס יה' – ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית [=לעולם], ומהו כס, ולא נאמר כסא [=מדוע נאמר 'כס' ולא 'כסא'?], ואף השם נחלק לחציו, [=ומדוע אף שם האלוהים מופיע בפסוק באופן חלקי – 'יה' בלבד? והתשובה:] נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם". • מָתַי הָרִים כְּאֵילִים יִרְקְדוּ – לאחר שהטורים האחרונים תיארו את הפן המלחמתי שבגאולה, עובר הדובר לתאר את ההרמוניה השלוה שתשרה בה, ושואל – מתי יבוא היום בו ההרים ירקדו כאיילים – על פי הפסוק מתהלים הנאמר גם במסגרת תפילת 'הלל' (תהלים קיד, ד): הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. • מָתַי פָּרָה וָדֹב יִרְעוּ יָחַד – לא רק ההרים יבטאו שמחה, אלא הבריאה כולה, ואף הפרה תרעה יחד עם הדוב, אף שבדרך כלל הוא מטיל עליה אימה. על פי תיאור הגאולה בישעיהו (יא, ו-ז): וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. • מָתַי דְּגֵי יָם וָעוֹף יִרְעָדוּ – בהמשך לאמור בטורים האחרונים, את התגלותו של הקדוש ברוך הוא יחושו אפילו דגי הים ועופות השמים, כנאמר ביחזקאל (לח, כ): וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם. • מָתַי יִהְיֶה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד – הפייטן חוזר אל רעיון שלמות השם ואחדותו, ורומז לפסוק מנבואת הגאולה של זכריה, הנאמר בכל יום כמה פעמים בתפילת 'עלינו לשבח' (זכריה יד, ט): וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. • מָתַי אַקְרִיב קָרְבָּן בְּמוֹעֲדוֹ – מתי אזכה, שואל הדובר, להקריב את קרבנות החגים והמועדים בבית המקדש בירושלים. • מָתַי צִיּוֹן תִּמָּלֵא עַם אֶחָד – מחרוזת שאלות ה'מָתַי' מסתיימת בציפייה לקץ הגלות, ולשיבת עם ישראל לציון ארצו. ואפשר שהפייטן נשען כאן בלשונו על לשון הפיוט 'צור משלו אכלנו': "יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ / עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא". • מַדוּעַ בֶּן אָמָה בֶטַח בָּדָד מִשְׂתָּרֵר בְּגַאֲוָה וְחֶרְפָּה – המחרוזת השלישית שבה אל סדרת שאלות ה'מַדוּעַ' – ובראשיתן, מדוע בן האמה (ישמעאל, האסלאם – וראו פירושנו לעיל) יושב לבטח, בשלווה, מתגאה במעמדו ('מִשְׂתָּרֵר בְּגַאֲוָה'), ומשפיל את ישראל ('וְחֶרְפָּה'). הצירוף 'בֶטַח בָּדָד' נאמר במקורו על ישראל העתידים לזכות לשלווה על אדמתם בקץ הימים (דברים לג, כח: וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד), אך בפיוטנו הוא מוסב על הגויים. • מַדוּעַ אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי בָדָד גּוֹלֶה נִדָּח בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה – לעומת ישמעאל, ששלטונו חסר-המיצרים בארץ תואר בטור הקודם, נתון ישראל בבדידותו ובגלותו בין העמים; הפייטן בונה כאן משחק מילים יפה – ועצוב – בחריזת המילה 'בָּדָד' בטורנו ובטור הקודם, בשני הקשרים הפוכים (שלוות העמים מול מצוקת ישראל). 'אֶרֶץ עֲיֵפָה' פירושה מדבר, מקום ללא מים (ישעיהו לב, ב. 'עַיֵף' בלשון המקרא פירושו 'צמא'. תהלים סג, ב, ועוד). • מַדּוּעַ כָּל טוּבִי מִמֶּנִּי שֻׁדַּד עֵינִי תָמִיד כָּל יוֹם לְךָ צוֹפָה – מדוע כל הטוב שהיה לי נשדד ונלקח ממני, עד שכיום אין לי אלא לצפות ולייחל לבואך; הפייטן נשען על לשון המקרא, למשל בדברי ירמיהו (י, כ): אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי. • חָנֵּנִי אָבִי הַמְצֵא לִי תְרוּפָה – אף המחרוזת הרביעית, כמחרוזת השנייה, נחתמת בטור קצר יותר, והפעם עניינו בקשת הדובר לחנינה ורפואה מן האל ('אָבִי'). מכאן ואילך לא יופיעו עוד שאלות 'מָתַי' ו'מַדּוּעַ', שכן הפייטן אינו תוהה עוד על התארכות הגלות, אלא מפציר בקדוש ברוך הוא לסיימה ולגאול את עמו. • מֶלֶךְ מְלָכִים רָם עַל כָּל רָמִים חֹן עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְטוֹבָה אוֹת – טור זה, הפותח את חלקו השני של הפיוט, מטרים את רעיונו העיקרי, והוא ראיית יציאת מצרים כסמל ומופת לגאולה העתידית. הפייטן פונה לקדוש ברוך הוא ('מֶלֶךְ מְלָכִים רָם עַל כָּל רָמִים'), ומבקש ממנו לחון את עמו, ולעשות עימם 'אוֹת' – פלא (כפי שמכנה המקרא את מכות מצרים; ראו למשל שמות ד, ט, ועוד). הוא נשען בלשונו על לשון משורר התהלים (פו, יז): עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי. • כִּימֵי צֵאתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הַרְאֵנוּ נִסִּים וְגַם נִפְלָאוֹת – כעת חושף הפייטן את הדוגמא ההיסטורית המשמשת לו דגם של הגאולה לה הוא מייחל: כשם שהראית לנו נסים ונפלאות ביציאת מצרים – אומר הדובר לקדוש ברוך הוא – כך הראה לנו גם עתה זוהי הבטחת הגאולה הנאמרת מפי מיכה הנביא: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו). • הִנֵּה גְזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים וַעֲבָדוּם וְעִנּוּם אַרְבַּע מֵאוֹת – על שעבוד ישראל במצרים סיפר הקדוש ברוך הוא לאברהם כבר בברית 'בין הבתרים' (בראשית טו, יג): וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. הפייטן מציין זאת כהכנה לטור הבא, כפי שנראה מיד. • וַיִצְעֲקוּ וַיֵדַע אֱלֹהִים חָשַׁבְתָּ לָהֶם קֳשִׁי הָעַבְדּוּת – למרות שבברית בין הבתרים נאמר לאברהם כי בניו יהיו נתונים לעבדות ולעינוי במצרים ארבע מאות שנה, בכל זאת נתקצרה תקופת עבדותם שם למאתים ועשר שנים בלבד, שכן הם צעקו לקדוש ברוך הוא ('וַיִצְעֲקוּ וַיֵדַע אֱלֹהִים' – על פי שמות ב, כג-כה), שריחם עליהם מחמת קושי עבדותם וגאלם לפני הזמן ('חָשַׁבְתָּ לָהֶם קֳשִׁי הָעַבְדּוּת'. 'חָשַׁבְתָּ' – מלשון חשבון). רעיון קיצור תקופת השעבוד מופיע כבר במדרש, וראו למשל במדרש פרקי דרבי אליעזר (פר' מח): "ר' חכינאי אומר: לא נתן הקדוש ברוך הוא קצבה [=זמן קבוע] למלכיות [=לשלטון האומות] אלא לשעבוד מצרים ולמלכות בבל. לשעבוד מצרים מניין? שנאמר: 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה'. ועשה הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו וקצר חציים מאתים ועשר שנים". הפייטן רואה את הגאולה טרם זמנה במצרים בבחינת תקדים מעודד למצבו שלו. • בְּמִצְרַיִם עָשִׂיתָ שְׁפָטִים מֵימֵיהֶם דָּם וּצְפַרְדֵּעַ רְבָבוֹת – מכאן ואילך מונה הפייטן והולך את מכות מצרים ('שְׁפָטִים' – על פי לשון המקרא. וראו למשל שמות ו, ו: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים). המכות נמנות כאן לפי סדרן, ומתחילות בדם ובצפרדע. • מַכָּה שְׁלִישִׁית בָּהּ נִקְדַּש שְׁמוֹ – במחרוזת השישית ממשיך הפייטן למנות את מכות מצרים, למן המכה השלישית – מכת הכנים – ועד למכת בכורות שתצוין בסוף. מכת הכנים מתוארת כאן כמכה 'בָּהּ נִקְדַּש שְׁמוֹ' של הקדוש ברוך הוא, כנראה משום שבה אמרו לראשונה חרטומי פרעה אליו כי "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (שמות ח, טו). • בָּא עָרֹב עָשָׂה בָהֶם נְקָמָה – המכה הרביעית – הערוב – נקמה במצרים על תקופת השעבוד והעינוי של ישראל. • מִקְנָם אָבַד וְהִפְלָה אֶת עַמּוֹ – המכה החמישית – הדבר – גרמה לאבדן כל מקנה מצרים; במכה זו הבדיל ('הִפְלָה') האל את עמו מן המצרים, ככתוב בדברי משה לפרעה לפני בוא מכת הדבר (שמות ט, ג-ד): הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר. • שְׁחִין פָּרַח בְּאָדָם וּבְהֵמָה – המכה השישית, מכת השחין, פרחה בבני האדם ובבהמות שנותרו לאחר המכות הקודמות. על פי שמות (ט, י): וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. • בָּרָד יָרַד כַּאְבָנִים עָלֵימוֹ – הברד, שהיה למכה השביעית, ירד על המצרים כאבנים. • אַרְבֶּה נָח בְּכָל גְּבוּל מִצְרָיְמָה – אחר הברד הגיע הארבה (המכה השמינית), מזיק השדות והתבואה, שהשתלט על כל ארץ מצרים. לשון הטור נצמדת ללשון הפסוק (שמות י, יד): וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן. • חֹשֶׁךְ עָב שְׁלֹשֶׁת יָמִים לֹא קָמוּ – במכה התשיעית, מכת חושך, היו נתונים המצרים בחשיכה מוחלטת במשך שלושה ימים: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י, כב-כג). • בְּכוֹרֵיהֶם הִכָּה שׁוֹכֵן רוֹמָה – במכה העשירית הִכה האל ('שׁוֹכֵן רוֹמָה' – כינוי רווח בלשון הפייטנים) את בכורי מצרים, והרגם. • וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיָד רָמָה – לבסוף, בתום עשר המכות, יצאו בני ישראל ממצרים. המחרוזת נחתמת בשיבוץ מלא של קטע מן הפסוק הרלוונטי בספר שמות (יד, ח): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. בכך מסתיימת סקירת עשר המכות בפיוטנו. • נָא רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִּי מָטָה – מחרוזת החתימה של הפיוט שבה מגאולת העבר במצרים אל ציפיית הדובר לגאולה קרובה בימיו. הוא מבקש מן האל לרפא את שברי עמו, כי עמו מט כבר לנפול. זהו שיבוץ מקראי מתהלים (ס, ד): הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה. את המילה 'רְפָה' (באות ה"א) בפסוק ובשירנו יש כנראה להבין כמו 'רְפָא' (באות אל"ף), כדברי רש"י שם: "רפה שבריה כי מטה - לשון רפואה, אף על פי שכתוב בה"א, הרבה תיבות משמשות כן" [=כלומר, לדעת רש"י יש הרבה מילים בהן מתחלפות אותיות אל"ף וה"א]. • כְּלֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה הַלָּיְלָה – הדובר מייחל לכך שהלילה הזה, הקרוב, יהיה כאותו ליל שמורים בו נגאלו ישראל ויצאו ממצרים. על פי שמות (יב, מב): לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. ופירש ר' אליעזר במכילתא דר' ישמעאל (בא, מסכתא דפסחא, פר' יד): "ליל שמורים הוא לה' – בו נגאלו ובו עתידין להגאל". ומסתברת מתוך טור זה הטענה כי פיוטנו נתחבר אולי במקורו לליל הסדר. • זֶה כַמָּה נַפְשִׁי בְחַיַּי נָקְטָה – הדובר מספר עד כמה כבר קצה נפשו בחייו, עד שביקש את מותו; 'נָקְטָה' במשמעות זו היא צורה יחידאית במקרא, ומקורה בספר איוב (י, א): נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי. • צָרוֹת תְּכוּפוֹת חוֹזְרוֹת חֲלִילָה – נפשו כבר אינה יכולה יותר לשאת בסבל, שכן כל צרה מתחלפת בצרה אחרת, במחזוריות שאין לה סוף. • כְּלָל: רְשָׁעִים רֻבָּם חֲרָטָה בְּנֵי עַוְלָה יָצְאוּ מִכְּלָלָא – אמנם מקובלנו, אומר הדובר, כי רוב הרשעים סופם להתחרט על מעשיהם ('כְּלָל: רְשָׁעִים רֻבָּם חֲרָטָה'), אך אותם רשעים שתחת עוּלם הוא סובל הם כנראה רשעים גמורים, ואינם עתידים להתחרט ('בְּנֵי עַוְלָה יָצְאוּ מִכְּלָלָא' – כלומר, בני העוולה יצאו מן הכלל, ואינם כרשעים רגילים). • כָּל יוֹם יוֹסִיפוּ עַל עֻלִי מוֹטָה – בכל יום הגויים מוסיפים מוט נוסף על העול שכבר מונח על צוואר ישראל. 'מוֹטָה' פירושו בלשון המקרא מוֹט, עוֹל (וראו למשל ישעיהו נח, ו; ירמיהו כח, י, ועוד). • אֵין יוֹם שֶׁאֵין מְרֻבָּה קְלָלָה – בכל יום ויום מנת חלקם של ישראל היא קללה, ולא ברכה; כדברי חז"ל במשנה (סוטה, פ"ט, מי"ב): "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום [=בשמו של] רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות", ובתלמוד הבבלי (סוטה מט, ע"א): "אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: 'בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר'". • זְכוֹר מֶה הָיָה לִי וְהַבִּיטָה – הדובר פונה לאלוהים ומבקש ממנו להביט ולהתבונן בצרות עמו, ולזכור את אשר עבר עליהם. הפעם רומז הפייטן למגילת איכה (ה, א): זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. • הַסְּתָו עָבַר גַּם קַיִץ כָּלָה – בהמשך לטור הקודם, פונה הדובר לאל ומתאר כיצד חילופי העונות לא מבשרים עימם כל שינוי במצבם של ישראל, כנאמר בירמיהו (ח, כ): עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ. • בֵּן קָרָאתָ אוֹתוֹ אַף אִם חָטָא – הדובר מזכיר לקדוש ברוך הוא כי ישראל קרויים 'בנים' אף אם חטאו, ולכן עליו לגאול אותם – כאב המושיע את בניו. טיעון זה נסמך על שיטת ר' מאיר בתלמוד הבבלי (קידושין לו, ע"א): "דתניא: 'בנים אתם לה' אלהיכם', בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים". • עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע מַרְבֶּה מְחִילָה – במסגרת דברי התחינה שלו שב הדובר ופונה לקדוש ברוך הוא כמי שדרכו למחול ולסלוח (על השימוש בשורש ע.ב.ר במשמעות זו ראו פירושנו לעיל). • נָא אָבִי הַרְחֵב אֶת אֶרֶץ חִטָּה – לאחר שתיאר את ישראל כ'בנים', עתה פונה הפייטן אל האל בכינוי 'אָבִי', ומבקש ממנו להרחיב ולהגדיל את הארץ, כביטוי לישועה. 'אֶרֶץ חִטָּה' – על פי הפסוק המונה את שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. • אֶרֶץ צְבִי הִיא לְעַם סְגֻלָּה – ארץ ישראל היא 'אֶרֶץ צְבִי' לעם ישראל. כינוי זה מופיע לראשונה במקרא, וראו למשל ירמיהו (ג, יט): וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם, והוא נדרש במשמעויות שונות לשבחה של הארץ בספרות חז"ל; ראו למשל בתלמוד בבבלי (כתובות קיב, ע"א): "אמר רב חסדא, מאי דכתיב [=מהו שכתוב, מה פירוש הפסוק]: 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי'. למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה [=מרוב השפע הגדול של הפירות הגדלים בה, הארץ כביכול אינה יכולה לשאת אותם בתוכה]. דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה [=כלומר, שהפירות מבשילים בה מהר יותר מבכל מקום אחר]". • בִּזְכוּת קָנָה בְמֵאָה קְשִׂיטָה מָקוֹם אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלָה – הדובר מציין את זכותו של יעקב אבינו, שקנה במאה קשיטה (סוג מטבע) חלקת אדמה בארץ ישראל, ובה נטה את אהלו, כמתואר בספר בראשית (לג, יח-כ): וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כפי שנראה מיד בטור הבא, הבחירה לציין את זכות יעקב אבינו דווקא אינה מקרית. • הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה יַקְרִיב לָךְ קָרְבַּן מִנְחָה וְעוֹלָה – בזכות יעקב אבינו, יקריבו הנשארים מעם ישראל קרבן לקדוש ברוך הוא. הפייטן משתמש כאן באופן יצירתי במקורותיו, שכן הצירוף 'הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה' לקוח מדברי יעקב המתכנן כיצד יינצל מעשו אחיו בשובו ארצה: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה (בראשית לב, ט) – וכאן הוא משמש לציוּן הנשארים מעם ישראל שיזכו לגאולה ('לִפְלֵיטָה'). • קָרֶב נָא אֶת שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה – הדובר ממשיך בתפילתו לישועה, ומכנה את זמן הגאולה 'שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה' – אולי על יסוד האווירה האידילית שאמורה לשרור בארץ בשנת השמיטה, כפי שהיא מתוארת בספר ויקרא (כה, ו-ז): וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. • וְיִהְיֶה נֵס מִצְרַיִם טְפֵלָה – בבוא הגאולה, ייחשב נס יציאת מצרים טפל ופחוּת בחשיבותו ביחס לנס הישועה העתידה לבוא; בדברים אלה מתבסס הפייטן על הדיון בין בן-זומא לחכמים אחרים, כפי שהוא מתואר בתלמוד הבבלי (ברכות יב, ע"ב): "אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם!' - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר [=כלומר, היציאה משעבוד המלכויות בעתיד], ויציאת מצרים טפל לו". בכך משלים פייטננו את המהלך שהחל בערך באמצע הפיוט, בו שימשה יציאת מצרים כסמל ודוגמא לגאולה העתידית. • הַתְּאֵנָה אֶת פַּגֶּיהָ חָנְטָה – הגיע כבר הזמן להושיע את העם; היגד זה מנוסח כאן באמצעות מטאפורה על אודות הבשלת התאנה, על פי שיר השירים (ב, יג): הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. • חֹן כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה – הדובר חותם את שירו בבקשה לחנינה, ומזכיר כביכול לקדוש ברוך הוא כי בכוחו לגאול – 'כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה'. ביטוי זה הוא שיבוץ מלא של קטע מפסוק בספר ירמיהו (לב, ז): הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. בפסוק המקראי אין מדובר ב'גאולה' במובן של 'ישועה', כי אם במובן הכלכלי – קרובי משפחה יכולים לגאול את שדות קרוביהם. • תִּתְבָּרַךְ יוֹצֵר מַעְלָה וּמַטָּה תִּתְקַדַּשׁ אֵל חַי נוֹרָא עֲלִילָה – הפיוט נחתם בדברי שבח לאל, הנראים כפרפראזה על לשון תפילת 'קדיש' ('תִּתְבָּרַךְ', 'תִּתְקַדַּשׁ'), ורומזים בכך על ייעוד נוסף של הפיוט - 'רשות' ל'קדיש'. הקדוש ברוך הוא מתואר כאן כיוצר כל הברואים בעולמות העליונים והתחתונים כאחד ('יוֹצֵר מַעְלָה וּמַטָּה'), וכמי שמעשיו נפלאים ונישאים מעל יכולת הבנת האדם ('נוֹרָא עֲלִילָה' – על פי תהלים סו, ה: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם). |
| כותר |
מתי אור דודי |
|---|---|
| מעגל השנה |
לכל עת;שירת הבקשות |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
