ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
|
שנאנים שאננים / ר' שלמה אבן גבירול (סימן שלמה קטן) שִׁנְאַנִּים שַׁאֲנַנִּים כְּנִצּוֹצִים יִלְהָבוּ לַהֲטֵיהֶם וּמַעֲטֵיהֶם כְּעֵין קָלָל יִצְהָבוּ מוּל כִּסֵּא מִתְנַשֵּׂא בְּקוֹל רַעַשׁ יִרְהָבוּ הֵן בְּמַחֲזֶה זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ אֵל יֶאֱהָבוּ הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לְךָ חַיּוֹת עִלִּיּוֹת בְּתַחְתִּית כֵּס הַנִּקְבָּע וְאֶרְאֵלִים וְחַשְׁמַלִּים אֲזוּרֵי זִיו הַנִּצְבָּע תְּהִלָּתְךָ וְהִלָּתְךָ יְהוֹדוּן מַחֲנוֹת אַרְבַּע זֶה יַעְרִיץ וְזֶה יַמְרִיץ לְךָ זֶמֶר וְשִׁיר יַבַּע בְּנֵי חַיִל יוֹם וְלַיִל בְּמִשְׁמְרוֹתָם נִצָּבוּ הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ מְכוֹן מִשְׁמָר הַנֶּאֱמָר בְּרֹאשׁ מַחֲנוֹת הֲמוֹנֶיךָ הֲלֹא נִמְסַר בְּיַד הַשָּׂר מִיכָאֵל גְּאוֹנֶךָ בְּמַרְכָּבוֹת לִרְבָבוֹת יַעֲמֹד עַל יְמִינֶךָ וְיִקָּווּ וְיִלָּווּ דְּרֹש אַיֵּה מְעוֹנֶךָ וְשָׁם סָגוֹד לְמוּל פַּרְגּוֹד לְךָ יִסְגְּדוּ וְיִקְרָבוּ הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ הֲמוֹן מַחֲנֶה הַמִּשְׁנֶה עַל יֶרֶךְ שְׂמֹאל נִזְקָף וְעַל צְבָאוֹ וּנְשִׂיאוֹ גַּבְרִיאֵל הַנִּשְׁקָף בִּשְׂרָפִים לַאֲלָפִים בְּחֵיל כָּבֵד מְאֹד נִתְקָף זֶה אֵיפֹה וְאֵלֶּה פֹה וְכִסֵּא קָדְשְׁךָ מֻקָּף גְּזוּרֵי אֵשׁ אֲזוּרֵי אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ יִרְכָּבוּ הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ קוֹל יְצַפְצֵף וְשִׁיר יְרַצֵּף צְבָא מַחֲנֶה שְׁלִישִׁיָּה וְנוּרִיאֵל שַׂר הָאֵל עוֹמֵד בָּם לְתַלְפִּיָּה לְשַׁאֲטָתָם וְשַׁעֲטָתָם יְרוֹפֵף חוּג הָעֲלִיָּה בְּקוֹל אַיֵּה מְקוֹם אֶהְיֶה יוֹצֵר רוּם וְתַחְתִּיָּה רְאוֹת נֶאְדָּר הַנֶּהְדָּר יוֹם וָלֵיל יִתְאָבוּ הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ טְכוּסֵי הוֹד לְךָ שָׂהוֹד בָּרְבִיעִית יָעִידוּ וְאִמְרָתְךָ וְזִמְרָתְךָ עִם רְפָאֵל יַגִּידוּ וְצִיץ מָעוֹז וְכֶתֶר עֹז לְךָ יִקְשְׁרוּ וְיַעֲנִידוּ וְאַרְבַּעְתָּם שִׁיר וּמִכְתָּם יַתְמִידוּ וְיַצְמִידוּ חִבַּרְתָּם וְגִבַּרְתָּם לְבַל יִיגְעוּ וְיִדְאָבוּ הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ נִצוֹצִים נִקְבָּצִים לְךָ יַחַד יְרַנֵּנוּ בְּעַד עֲמוּסִים הַחֲמוּסִים לְךָ קוֹלָם [לְעֻמָּתְךָ] יְחַנֵּנוּ בְּאֵימָתְךָ וְיִרְאָתְךָ רַגְלֵיהֶם יְכוֹנֵנוּ בְּקוֹל חָזָק כְּמוֹ בָזָק קְדֻשָּׁתְךָ יְשַׁנֵּנוּ עֲנוֹת קָדוֹשׁ לְאֵל קָדוֹשׁ לְמוּל קָדוֹשׁ יֶעֱרָבוּ הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ |
|
'שנאנים שאננים', המושר בתפילת שחרית של יום הכיפורים בפי הקהילות הספרדיות, נתחבר בידי ר' שלמה אבן גבירול, ששמו חתום בשיר פעמיים – בראשי הטורים של המחרוזת הראשונה, ובראשי המחרוזות בכלל. זהו פיוט מסוג 'אופן', כלומר, פיוט המשובץ בברכת 'יוצר אור' (הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית), ומטרים את המשפט "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים, לעומתם משבחים ואומרים: ברוך כבוד השם ממקומו"; ה'אופן' שלפנינו נועד ונתקבל לתפילת שחרית של יום הכיפורים, וכפיוטי 'אופן' אחרים הוא מתאר בעוז ובהדר את שירת המלאכים ואת הקילוס והשבח שהם נושאים למלכם, הקדוש ברוך הוא. רושמו העיקרי של הפיוט מושג בתחושת הריבוי שבו: כל אחד מטורי השיר מצטרף אל הטורים האחרים בהצגת מראה המלאכים, תנועתם המהירה, שירתם הסוחפת, האור, האש והברק האופפים את כל הווייתם, והמון צבאם. הדובר מוצא עצמו כביכול בליבה של סערה אדירה המתחוללת בעולמות העליונים, סערה שכוחה טמון באין-סופיותה. אך קרבתם היחסית של המלאכים אל האל, חרף מאמציהם הבלתי-פוסקים, אינה מסייעת בידם אלא כדי לראות את המסך, את הפרגוד החוצץ בינם ובין האלוהים; כך, לא רק האדם שוכן העפר והחומר נדרש לריחוק שבינו ובין אלוהיו, אלא אף המלאכים, השואלים תמיד את השאלה שלעולם אין לה פתרון: "איה מקום כבודו". שאלה זו – המנוסחת בפיוטנו בלשון "אַיֵּה מְקוֹם אֶהְיֶה" – היא המניעה ומזינה את תשוקת המלאכים לראות, להלל ולהקדיש את האל ב'טקס הכתרה' שמימי, בבקשם להשיג את שאינו ניתן להשגה. |
| • שִׁנְאַנִּים שַׁאֲנַנִּים כְּנִצּוֹצִים יִלְהָבוּ – 'שִׁנְאַנִּים' הם מלאכים, על פי תהלים (סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן ה' בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ; מלאכים אלה הם 'שַׁאֲנַנִּים', כלומר, נתונים במצב מתמיד של סערה ורעש – על פי ישעיהו (לז, כט): יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי. אותם מלאכים בוערים כניצוצי אש. אמנם 'שאנן' משמש בדרך כלל במקרא במשמעות הפוכה, כביטוי לשקט ושלווה (משלי א, לג, ועוד) – מלבד בפסוק שצוטט מישעיהו; אלא שמהמשך הפיוט ניכר כי הפייטן נזקק כאן דווקא לשימוש יחידאי זה במילה, ולא להיפוכו הרווח. כך, טור הפתיחה של הפיוט מכניס אותנו הישר אל נושאו: תיאור מחנות המלאכים המקיפים את כסא הכבוד, כאשר דימויים של אש, שאון והוד אופפים את המעמד כולו. • לַהֲטֵיהֶם וּמַעֲטֵיהֶם כְּעֵין קָלָל יִצְהָבוּ – לבושם החיצוני של המלאכים, הלהט והמעטה, יזהיב כצבע הנחושת. הטור נשען על תיאור צבא השמים בתהלים (קד, ד): עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וכן על מראה החיות בחזון ההקדשה של יחזקאל הנביא (א, ז): וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. • מוּל כִּסֵּא מִתְנַשֵּׂא בְּקוֹל רַעַשׁ יִרְהָבוּ – מול כסאו הרם של האלוהים, יתנשאו המלאכים בקול שאון. רוממותו של כסא הכבוד נזכרת כבר במקרא, בחזון ההקדשה של הנביא ישעיהו (ו, א): בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. 'רהב' פירושו התנשאות (על פי ישעיהו ג, ה, ועוד), כך שהתמונה העולה מטור זה היא של תנועה בלתי פוסקת כלפי מעלה – של הכסא עצמו, ושל המלאכים הסובבים אותו; אף תיאור קול הרעש של המלאכים נזכר כבר במקרא (יחזקאל ג, יג): וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל. • הֵן בְּמַחֲזֶה זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ אֵל יֶאֱהָבוּ – המלאכים הנראים לדובר בחזונו הנבואי פונים זה לזה בהתלהבות של אהבה ומקדישים את האל, כפי שמתאר זאת ישעיהו בחזון ההקדשה שלו, שכבר נזכר לעיל (ו, ג): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. אך אפשר גם שה'מַחֲזֶה' אינו מתאר את חזונו של הדובר, אלא את העובדה שאפילו המלאכים אינם רואים את האל במראה עיניהם, כי אם במעין חוויה נבואית – על פי מדרש ההלכה 'ספרא' לספר ויקרא ('דבורא דנדבה', פרשה א, פרק ב): "רבי עקיבא אומר: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות לג, כ), אף חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד". • הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ – המחרוזת נחתמת בשיבוץ כמעט-מלא מפסוק בספר תהלים (כט, א): הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז. כמשורר התהלים, גם פייטננו פונה בהתרגשות למלאכים ('בְּנֵי אֵלִים') וקורא להם לשבח את האל מלכם; אלא שבהתלהבותו הוא משמיט כביכול את תוכן הבקשה – 'הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז' – ורק מזרז את המלאכים הסובבים את כסא הכבוד, תוך חזרה על מילת הקריאה 'הָבוּ' בתחילת הטור ובסופו. כך מועצמת בשיר תחושת האינטנסיביות האופפת את חוויית ההתגלות של הדובר. שיבוץ קטוע זה ישמש מכאן ואילך כפזמון חוזר ( = 'רפרֵין') בסוף כל מחרוזת טורים. • לְךָ חַיּוֹת עִלִּיּוֹת בְּתַחְתִּית כֵּס הַנִּקְבָּע – כעת פונה הדובר אל הקדוש ברוך הוא בגוף שני נוכח, וממשיך לתאר את פועלם של המלאכים סביבו; לרגלי כסא הכבוד הקבוע במקומו ('הַנִּקְבָּע'), נמצאות דמויות ארבע החיות, המתוארות בחזון יחזקאל (א, ד-ה): וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. אלו הן חיות 'עִלִּיּוֹת', כלומר, כאלה המשרתות במרומים; אך למרות מקומן הרם, הן נתונות 'בְּתַחְתִּית', כלומר ברמה הנמוכה ביותר שבהיררכיית המלאכים. • וְאֶרְאֵלִים וְחַשְׁמַלִּים אֲזוּרֵי זִיו הַנִּצְבָּע – לא רק החיות עומדות לרגלי כסא הכבוד, אלא גם 'אֶרְאֵלִים' ו'חַשְׁמַלִּים' – כתות של מלאכים – החגורים ('אֲזוּרֵי' – מלשון אזור, חגורה) אור צבעוני ('זִיו הַנִּצְבָּע'). 'אֶרְאֵלִים' ו'חַשְׁמַלִּים' הם כינויים רווחים בספרות המיסטית לכתות המלאכים, כינויים המיוסדים על חזיונותיהם של ישעיהו (לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, ויחזקאל (א, כז): וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה (על פי הבבלי, חגיגה יג, ע"א-ע"ב: "מאי חשמל? אמר רב יהודה: חיות אש ממללות"). • תְּהִלָּתְךָ וְהִלָּתְךָ יְהוֹדוּן מַחֲנוֹת אַרְבַּע – מלאכי ה'מרכבה' סדורים בארבע מחנות, ומודים בתהילת האל ובאורו ('וְהִלָּתְךָ' – ואורך). 'יְהוֹדוּן' – על פי צורה יחידאית בתהלים (מה, יח): אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד. תיאור ארבע מחנות המלאכים רווח בספרות המיסטית הקדומה (המכונה 'ספרות ההיכלות') ובמקבילותיה במדרש; נראה כי המשורר מייסד כאן את שירו מתוך זיקה עמוקה לתיאור מעשה המרכבה במדרש פרקי דרבי אליעזר (פר' ד): "ארבע כתות של מלאכי השרת מהלכין ומשרתין לפני הקדוש ברוך הוא, מחנה ראשונה של ימינו מיכאל, מחנה שנייה של שמאלו גבריאל, מחנה שלישית מלפניו אוריאל, מחנה רביעית של אחריו רפאל, ושכינתו באמצע, והוא יושב על כסא רם ונשא, וכסא גבוה ותלוי למעלה באויר, ומראה כבודו כעין החשמל...". שמות ארבעת שרי המחנות יופיעו בהמשך הפיוט. • זֶה יַעְרִיץ וְזֶה יַמְרִיץ לְךָ זֶמֶר וְשִׁיר יַבַּע – המלאכים משבחים את הקדוש ברוך הוא בדרכים שונות: מחנה אחד יבטא הערצה ('זֶה יַעְרִיץ' – על פי ישעיהו כט, כג: וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ), והשני ישיר שירו במרץ ובהתלהבות לפני האל ('וְזֶה יַמְרִיץ לְךָ זֶמֶר וְשִׁיר יַבַּע'). • בְּנֵי חַיִל יוֹם וְלַיִל בְּמִשְׁמְרוֹתָם נִצָּבוּ – המלאכים הם חזקים ו'בְּנֵי חַיִל' (ביטוי המתקשר בלשון המקרא לחוזק וכח – ראו למשל שופטים כא, י, ועוד), ובזכות זאת פעילותם נמשכת ביום ובלילה, בעומדם במשמרות המחליפות זו את זו ברצף ומונעות כל הפסקה בהקדשת האל ובאמירת שבחו. • מְכוֹן מִשְׁמָר הַנֶּאֱמָר בְּרֹאשׁ מַחֲנוֹת הֲמוֹנֶיךָ – הפייטן עובר לתאר את ארבע כתות המלאכים, ופותח בכת העומדת לימין כסא הכבוד; אגב תיאור המשמרות קודם לכן, מכונה כאן הכת הראשונה 'מִשְׁמָר', ומקומה ('מְכוֹן' – מקום בלשון המקרא. ראו למשל מלכים א, ח, מט) הוא 'נֶּאֱמָר', כלומר נישא, גבוה ומכובד (מלשון הכתוב: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים – דברים כו, יז). משמר זה הוא העומד בראש כל מחנות המלאכים ('הֲמוֹנֶיךָ'). • הֲלֹא נִמְסַר בְּיַד הַשָּׂר מִיכָאֵל גְּאוֹנֶךָ – המשמר הראשון הופקד ('נִמְסַר') בידי השר מיכאל, עליו נאמר כבר במקרא כי הוא הַשַּׂר הַגָּדוֹל (דניאל יב, א). • בְּמַרְכָּבוֹת לִרְבָבוֹת יַעֲמֹד עַל יְמִינֶךָ – אותו משמר עומד באלפי מרכבות לימין כסא הכבוד. ריבוי המרכבות נזכר במקרא בפסוק שמילה ממנו שובצה בתחילת הפיוט (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן ה' בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ. כזכור מתיאור מעשה המרכבה בפרקי דרבי אליעזר לעיל (פר' ד'), מיכאל הוא אכן שרו של המחנה הימני: "מחנה ראשונה של ימינו מיכאל". • וְיִקָּווּ וְיִלָּווּ דְּרֹש אַיֵּה מְעוֹנֶךָ – מלאכי המשמר הראשון יאספו יחד: 'וְיִקָּווּ', על פי בראשית (א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, 'וְיִלָּווּ', מלשון ליווי. מטרת התכנסותם תהיה לשאול ('דְּרֹש') 'איה מקום כבודו', כלומר, היכן הוא הקדוש ברוך הוא? כך, לא רק האדם אלא אף המלאכים עצמם נתונים במתח מתמיד בין קרבה לריחוק ביחסיהם עם האלוהים, ומתח זה מזין את פעולתם האינטנסיבית; כך גם בפסקה מפרקי דרבי אליעזר (פר' ד') שצוטטה לעיל: "והחיות עומדות אצל כסא כבודו ואינן יודעות מקום כבודו". • וְשָׁם סָגוֹד לְמוּל פַּרְגּוֹד לְךָ יִסְגְּדוּ וְיִקְרָבוּ – המלאכים נתונים בתנועה מתמדת של סגידה לאל והתקרבות אליו; אלא שהאל עצמו מוסתר מאחורי מסך – 'פַּרְגּוֹד' – כך שאין סגידתם מתקבלת אלא דרך מחיצה, כמצוין למשל בפרקי דרבי אליעזר הנזכר לעיל: "ופרוכת לפניו פרושה". משום כך יש מקום לשאלתם 'אַיֵּה מְעוֹנֶךָ?' שנזכרה בטור הקודם. • הֲמוֹן מַחֲנֶה הַמִּשְׁנֶה עַל יֶרֶךְ שְׂמֹאל נִזְקָף – לאחר שהשלים את תיאור מחנה המלאכים שמימין לכסא הכבוד, עובר הפייטן לתאר את המחנה השני ('הַמִּשְׁנֶה'), העומד מצד שמאל שלו ('יֶרֶךְ' – צד בלשון המקרא. שמות מ, כב, ועוד); מחנה זה אף הוא רב ורועש ('הֲמוֹן'), ודימוי ההזדקפות יוצר תמונה של התרגשות ודריכות לקראת הבאות. • וְעַל צְבָאוֹ וּנְשִׂיאוֹ גַּבְרִיאֵל הַנִּשְׁקָף – הממונה ('וּנְשִׂיאוֹ') על כת המלאכים השמאלית ('צְבָאוֹ') הוא המלאך גבריאל. תיאורו כמלאך 'הַנִּשְׁקָף' רומז לתפקיד ההיסטורי שיוחס לו במסורת חז"ל (בבלי בבא מציעא, פו ע"ב) כאחד המלאכים שהשקיפו על העיר סדום לפני הפיכתה, בסיפור שבספר בראשית (יח, טז): וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם. • בִּשְׂרָפִים לַאֲלָפִים בְּחֵיל כָּבֵד מְאֹד נִתְקָף – במחנהו של גבריאל ישנם אלפי מלאכים, המתוארים כאן בדימויים של עוצמה ('חֵיל כָּבֵד מְאֹד') וכוח ('נִתְקָף' פירושו כאן כנראה 'חזק). 'שְׂרָפִים' הוא אחד מכינויי המלאכים בחזון ההקדשה של ישעיהו (ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. • זֶה אֵיפֹה וְאֵלֶּה פֹה וְכִסֵּא קָדְשְׁךָ מֻקָּף – עמידת המלאכים סביב כסא הכבוד אינה סטטית: כל אחד מהם ממוקם באופן שונה, אחד במקום פלוני ('אֵיפֹה' – אֵי פֹה), והשאר במקום אחר ('פֹה'), כך שכסא קדשו של הקדוש ברוך הוא מוקף מכל עבריו במלאכים המשרתים אותו וסוגדים לו. • גְּזוּרֵי אֵשׁ אֲזוּרֵי אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ יִרְכָּבוּ – דימוי האש שנזכר כבר קודם שב ומופיע, הפעם ביחס לכת המלאכים השלישית: המלאכים נוצרו מאש ('גְּזוּרֵי אֵשׁ'), הם חוגרים חגורת אש ('אֲזוּרֵי אֵשׁ'), ורוכבים על סוסי אש. תיאור המלאכים כעשויים מאש רווח מאוד בספרות המיסטית הקדומה, ונשען על פסוקי המקרא (תהלים קד, ד): עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט; אף סוסי האש מופיעים כבר במקרא, בעליית אליהו הנביא בסערה השמימה (מלכים ב, ב, יא): וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. • קוֹל יְצַפְצֵף וְשִׁיר יְרַצֵּף צְבָא מַחֲנֶה שְׁלִישִׁיָּה – המון מלאכי המחנה השלישי ('צְבָא מַחֲנֶה שְׁלִישִׁיָּה') מצפצפים בקול, ושרים ללא הרף ('יְרַצֵּף', כנראה מלשון רצף). • וְנוּרִיאֵל שַׂר הָאֵל עוֹמֵד בָּם לְתַלְפִּיָּה – שר המחנה השלישי הוא נוריאל, והדובר מתארו כמי שעומד בין מלאכיו וצופה ('לְתַלְפִּיָּה' – לתצפית. על פי שיר השירים ד, ד). הפייטן החליף כאן בין שמו הרווח של המלאך, אוריאל, לשם 'נוריאל', ואפשר שהסתמך בכך על מסורות שונות (ראו למשל אוצר המדרשים של אייזנשטיין, עמ' פד. בשלב מאוחר יותר קובע הזוהר לפרשת בראשית, כג ע"ב, כי "ודא נוריאל אתקרי אוריאל", כלומר, נוריאל ואוריאל הם שני שמותיו של אותו מלאך). • לְשַׁאֲטָתָם וְשַׁעֲטָתָם יְרוֹפֵף חוּג הָעֲלִיָּה – לשמע קול הריחוף והדהרה ('לְשַׁאֲטָתָם וְשַׁעֲטָתָם') של מלאכי המחנה השלישי, יזוע ('יְרוֹפֵף') חוג השמים (השמים מכונים במקרא 'עליה', ראו למשל תהלים קד, ג); אמנם השורש ש.א.ט משמש בלשון המקרא בדרך כלל לגנאי (שאטה – בזיון), ולכן נראה כי הפייטן כאן גוזר צורה ייחודית מן השורש ש.ו.ט, המשקף תנועה וריחוף, על יסוד הנאמר באיוב (א, ז): וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. תמונת תזוזת השמים מיוסדת על פסוק אחר באיוב (כו, יא): עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ. • בְּקוֹל אַיֵּה מְקוֹם אֶהְיֶה יוֹצֵר רוּם וְתַחְתִּיָּה – הטור נמשך אל הטור הקודם, וכביכול יש לקראו 'יְרוֹפֵף חוּג הָעֲלִיָּה בְּקוֹל...'; כלומר, כל מלאכי השמים ('חוּג הָעֲלִיָּה') שואלים בקול, 'אַיֵּה מְקוֹם אֶהְיֶה', היכן הוא הקדוש ברוך הוא, יוצר כל הנמצא בשמים ובארץ ('רוּם וְתַחְתִּיָּה'), אשר כינה עצמו 'אֶהְיֶה' בהִגָלותו לעמו במצרים (שמות ג, יג): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. שאלת המלאכים כאן מזכירה את שאלתם בטקסטים מיסטיים רבים, כדוגמת קדושת 'כתר' הנאמרת בתפילת מוסף: "משרתיו שואלים זה לזה – איה מקום כבודו?". • רְאוֹת נֶאְדָּר הַנֶּהְדָּר יוֹם וָלֵיל יִתְאָבוּ – שאלת המלאכים שתוארה קודם לכן היא ביטוי לתשוקתם העזה, שאינה פוסקת יום ולילה, לראות את 'נֶאְדָּר הַנֶּהְדָּר' – האלוהים. כינוי זה מיוסד על דימוי עוצמתו של האל בשירת הים (שמות טו, יא): מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא, ועל יופיו ('נֶּהְדָּר' – מלשון 'הדר'). • טְכוּסֵי הוֹד לְךָ שָׂהוֹד בָּרְבִיעִית יָעִידוּ – לאחר שהשלים את תיאור מחנה המלאכים השלישי, עובר הפייטן לתאר את המחנה הרביעי ('בָּרְבִיעִית'); מלאכיו מתוארים כאן כ'טְכוּסֵי הוֹד', כלומר, ערוכים וסדורים במערכות של הוד ופאר ('טכס' פירושו מערכת, סדר). תפקידם הוא להעיד על האל, על עצם קיומו ומעשיו – 'לְךָ שָׂהוֹד' – כלשון איוב (טז, יט): גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים. • וְאִמְרָתְךָ וְזִמְרָתְךָ עִם רְפָאֵל יַגִּידוּ – כמחנות המלאכים האחרים, אף המחנה הרביעי, שבראשו המלאך רפאל, אחראי על הגדת זמרת הקדוש ברוך הוא ואמרתו. • וְצִיץ מָעוֹז וְכֶתֶר עֹז לְךָ יִקְשְׁרוּ וְיַעֲנִידוּ – שירת המלאכים מעטרת את הקדוש ברוך הוא כביכול בכתר ובציץ, המעידים על היותו חזק ונשגב ('וְצִיץ מָעוֹז וְכֶתֶר עֹז'). 'צִיץ' במקורו הוא בגד המעטר את ראשו של הכהן הגדול. רעיון קשירת הכתרים רווח בספרות המיסטית – למשל בקדושת 'כתר': "כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה" – והוא נזכר גם בחז"ל (בבלי חגיגה, יג ע"ב) בסוגיה המתארת מלאך בשם סנדלפון, אשר "קושר כתרים לקונו". • וְאַרְבַּעְתָּם שִׁיר וּמִכְתָּם יַתְמִידוּ וְיַצְמִידוּ – כמעין סיכום של המחרוזות האחרונות, מתייחס כאן הדובר לפעולתם המשותפת של ארבעת מחנות המלאכים, ומתאר כיצד הם מתמידים באמירת דברי שיר ומזמור ('וּמִכְתָּם' – על פי תהלים טז, א) לכבודו של האלוהים. שירת המלאכים כמוה כתכשיט לקדוש ברוך הוא – 'וְיַצְמִידוּ', כנראה מלשון צמיד (יחזקאל טז, א, ועוד). • חִבַּרְתָּם וְגִבַּרְתָּם לְבַל יִיגְעוּ וְיִדְאָבוּ – טור זה הוא היחיד בפיוט כולו המתאר את יחסי הגומלין שבין המלאכים והאלוהים מזווית המבט של מעשה האלוהים: הדובר משבח את הקדוש ברוך הוא על שחיבר את כתות המלאכים אלו לאלו, ועל שהגביר את כוחם, למען לא יתעייפו ('לְבַל יִיגְעוּ') ויצטערו ('וְיִדְאָבוּ' – על פי ירמיהו לא, כד) מלברכו ולהללו; כך, מערכת היחסים שבין המלאכים והאל מתאפיינת במעגליות, המכוונת כולה לשירה הבלתי-פוסקת על אודות שבח האל. • נִצוֹצִים נִקְבָּצִים לְךָ יַחַד יְרַנֵּנוּ – המחרוזת ממשיכה את האמור בשני טורי הסיום של המחרוזת הקודמת, ומתארת את הצטרפות המלאכים ('נִצוֹצִים') זה לזה בשירתם לאל. כינוי המלאכים כאן בשם 'נִצוֹצִים' חוזר אל תיאורם בתחילת הפיוט, כמי שנוצצים בלהבת אש. • בְּעַד עֲמוּסִים הַחֲמוּסִים לְךָ קוֹלָם [לְעֻמָּתְךָ] יְחַנֵּנוּ – לראשונה בפיוט מתוארת כאן תכלית נוספת לשירת המלאכים, מלבד היותה עצמה: שירת המלאכים כוללת גם תחנונים שנושאים המלאכים לקדוש ברוך הוא בעבור 'עֲמוּסִים הַחֲמוּסִים' – עם ישראל, העשוק ונתון למציקים בגלותו. 'עֲמוּסִים', כדרך שכינה ישעיהו הנביא את ישראל (מו, ג): שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם. 'הַחֲמוּסִים', מלשון חמס, על פי תהלים (קמ, ב): חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי. • בְּאֵימָתְךָ וְיִרְאָתְךָ רַגְלֵיהֶם יְכוֹנֵנוּ – מתוך האימה והיראה שחשים המלאכים כלפי האלוהים, הם מיישרים רגליהם. תיאור היראה והאימה של המלאכים מופיע בברכת 'המאיר לארץ' המטרימה את קריאת שמע, ואשר בתוכה משובץ פיוטנו: "כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה"; תיאור זה נזכר גם בפסקה מפרקי דרבי אליעזר (פר' ד') שצוטטה לעיל: "והחיות עומדות באימה ברתת בזיע". • בְּקוֹל חָזָק כְּמוֹ בָזָק קְדֻשָּׁתְךָ יְשַׁנֵּנוּ – המלאכים חוזרים ושונים בקול חזק ומהיר את שירתם על אודות קדושת האלוהים. מיוסד על חזיון המרכבה שנגלה ליחזקאל הנביא (א, יד): וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. קולם הרם של המלאכים מתואר גם ב'קדושה' לשחרית: "אז בקול רעש גדול, אדיר וחזק משמיעים קול". • עֲנוֹת קָדוֹשׁ לְאֵל קָדוֹשׁ לְמוּל קָדוֹשׁ יֶעֱרָבוּ – טורו האחרון של הפיוט ממצה בריכוז רב את תיאור פועלם של המלאכים, המקדישים את האל בקול ערב ('יֶעֱרָבוּ'); הפייטן בונה את הטור סביב רעיון החזרה המשולשת על הקדושה, כנזכר בחזון ישעיהו וב'קדושה' שבתפילה: "קדוש קדוש קדוש השם צבאות", אלא שהוא מפצל את הכינוי 'קדוש' לשלושה תפקידים שונים – המלאכים אינם אומרים שלוש פעמים 'קדוש' כי אם עונים ואומרים 'קדוש', לאל שהינו קדוש, בעומדם מולו – הקדוש. |
| כותר |
שנאנים שאננים |
|---|---|
| מעגל השנה |
יום כיפור;ימים נוראים |
| מועד התפילה |
שחרית |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
