audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

אלהים חי נורא

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
playerSongImg
כותר אלהים חי נורא
מעגל החיים בר מצווה
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • אֱלֹהִים חַי נוֹרָא אַתָּה – הפייטן פותח בדברי שבח כלליים לאל. כינויי האל 'חי' ו'נורא' מופיעים כבר במקרא (למשל: ישעיה לז, ד; דברים י, יז בהתאמה).
    • שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ – אשבח אותך במלותי. על פי תהלים (סג, ב-ד): אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה... כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ.
    • תּוֹךְ קְהַל עַם זוּ קָנִיתָ אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ – המשורר נוטל רשות כביכול לדבר בתוך הקהל; דברי השבח לקדוש ברוך הוא מתמקדים כעת ב'פקודיו' – מצוותיו (על פי תהלים קיט, סג). 'עם זו קנית' הוא כינוי לעם ישראל, הלקוח מפסוקי שירת הים (שמות טו, טז) הנאמרים בתפילת שחרית מדי בוקר. הצירוף 'אשיח בפקודיך' נזכר בתהלים (קיט, עח): יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ. בצירוף זה רומז המשורר כבר כעת על נושאו העיקרי של הפיוט – התפילין – ומטרים את תיאורם כעטרת מלכות וכעדות, שיופיע בהמשך. זאת, בזיקה לאגדה מן התלמוד הבבלי (עבודה זרה, מד ע"א), המספרת על עטרת מלכות שנתן דוד המלך בראשו בסמוך לתפילין, והיתה העטרת מעידה שראוי הוא למלוך. אגדה זו דורשת פסוק נוסף באותו מזמור תהלים שהוזכר קודם, המתייחס גם הוא ל'פקודיו' של האל: "'זֹאת הָיְתָה לִּי כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי' (תהלים קיט, נו) – [...] בשכר שפקודיך נצרתי זאת היתה לי לעדות. מאי עדותה? אמר רבי יהושע בן לוי: שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו".
    • עֹז וְתִפְאֶרֶת עֲטֶרֶת לְרָאשֵׁינוּ מִצְוֹתֶיךָ – טור זה ממשיך את המעבר המדורג מדברי שבח כלליים לדברי שבח הרומזים לתפילין, שהם 'עטרת לראשינו' (תיקוני זוהר, הקדמה, ט ע"א); המעבר מדברי פתיחה לעיסוק בתפילין עדיין לא הושלם, משום שהמצוות כולן מוצגות כאן כעוז, תפארת ועטרת לישראל. הצירוף 'עז ותפארת' מבטא את הדרו של אלוהי ישראל, על פי תהלים (צו, ו): הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ. עטרת תפארת לראש נזכרת כאחד התכשיטים ביחזקאל (טז, יב): וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ.
    • כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ – הקדמה לפסוק שעתיד להופיע מכאן ואילך כרפרין (פזמון חוזר). משפט זה (בוריאציות שונות), כהקדמה לפסוק, מופיע בתפילות רבות (שחרית לשבת, מוסף לראש חודש ולשלושה רגלים, ועוד).
    • וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ – המעבר הושלם, וכעת 'מתגלה' מהי אותה תפארת שנרמזה קודם – התפילין. הפייטן מרכיב כאן יחד שני חלקי-פסוקים שנדרשו בחז"ל לעניין מצוות תפילין, והופך אותם ל'פסוק' אחד: חציו הראשון של הרפרין לקוח מן הפסוק (דברים ו, ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, וחציו השני מן הפסוק (שמות יג, ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ. ונראה כי הפייטן בחר לשלב שני חלקי פסוקים במקום להשתמש באחד הפסוקים כצורתו, כדי לשמור על המשקל האחיד לכל הפיוט – דבר שלא היה מתאפשר בכל אחד מן הפסוקים לבדו (וראו הרחבה ב'מלאכת השיר').
    • נֶגֶד הַלֵּב וְהַמֹּחַ יְהִי מְקוֹם הַנָּחָתָם – לאחר דברי ההקדמה שבמחרוזת הקודמת, מתחיל הפייטן לעסוק במצוות תפילין עצמה. הוא פותח בדברי הלכה המתייחסים למקום הנחת התפילין – תפילין של יד על הזרוע, אל מול ('נגד') הלב, ותפילין של ראש למעלה מן המצח, אל מול המוח. למיקום התפילין כנגד הלב והמוח יש משמעות סמלית, כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן כה, ה): "יכוין בהנחתם שצונו הקדוש ברוך הוא להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". הנחת התפילין מסייעת לאדם לשעבד את נשמתו ומחשבתו לאלוהיו.
    • לְהַתִּישׁ וּלְשַׁבֵּר כֹּחַ יֵצֶר הָרַע סְגֻלָּתָם – לתפילין יכולת (סגולה) להכניע את יצר הרע של האדם, כמובא בזוהר (רעיא מהימנא, פרשת כי תצא, רפג ע"א): "בקשורא דתפלין אתקשר יצר הרע תחות יצר הטוב כעבדא תחות מאריה" – בקשירת התפילין נקשר ונכנע יצר הרע תחת יצר הטוב כעבד תחת אדונו.
    • יֵלְכוּ אֵלֶיךָ שְׁחוֹחַ עַמִּים בְּעֵת יִרְאוּ אוֹתָם – הבבלי במסכת ברכות (ו ע"א) מתאר את התפילין כגורם המרתיע את העמים: "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל - דכתיב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח, י). ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". דרשה זו מבוססת על הבנה מילולית של הפסוק – "כי שם ה' נקרא עליך" – כלומר, עמי הארץ רואים את שם השם על גופם של ישראל, בתפילין. הצירוף 'ילכו שחוח' מבוסס על תיאור הגאולה בישעיה (ס, יד): וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ.
    • יֵחַתּוּ מִגְּבוּרָתָם כִּי שֵׁם יָהּ נִקְרָא עָלֶיךָ – כאמור בדרשת הבבלי שצוטטה לעיל, העמים יראים מישראל משום ש'שם יה נקרא עליך' – על ישראל. 'יחתו' – לשון פחד (על פי ירמיהו נ, לו).
    • יְדִידִים תִּהְיוּ זְהִירִים לִנְהֹג בָּהֶם רֹב קְדֻשָּׁה – הפייטן פונה לישראל להיזהר בתפילין ולנהוג בהם כראוי לתשמיש קדושה. 'ידידים' הוא כינוי לישראל, על פי הבבלי (מנחות נג, ע"ב): "ויתכפרו בו ידידים - אלו ישראל". וכך כותב הרמב"ם על קדושת התפילין (הלכות תפילין, פרק ד, הלכה כה): "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק"; נימוקים אלו לקדושת התפילין יופיעו יחד עם נימוקים נוספים בטורים הבאים.
    • כִּי בָּהֶם אֶחָד וְעֶשְׂרִים אַזְכָּרוֹת בְּכָל קְצִיצָה – קדושת התפילין גדולה ביותר, משום שבפרשיות הכתובות על קלף הנתונות בהם יש עשרים ואחת 'אזכרות', כלומר – שם האלוהים נזכר בכל אחת מהן (של יד ושל ראש) עשרים ואחת פעמים. כך על פי הרמב"ם (הלכות תפילין, פרק ד, הלכה יד): "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד" (ההשוואה בין הציץ המשמש את הכהן הגדול בעבודתו ובין התפלין רווחת במקורות. כאן באופן ספציפי נשען הרמב"ם על הבבלי, שבת, יב ע"א). 'קציצה' היא כינוי ל'בית' התפלין (בבלי ברכות, כד ע"א), כלומר, החלק בתפילין בתוכו נתונות הפרשות הרלוונטיות הכתובות על גבי קלף. ואולי נבחר כאן גם כלשון נופל על לשון עם המונח 'ציץ' שהוזכר ברמב"ם.
    • וְשִׁי"ן דָלֶי"ת יוֹ"ד נִכָּרִים בִּשְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים הַחוּצָה – נימוק נוסף לזהירות ולקדושה הנוהגת בתפילין: אותיות 'שדי' (אחד מכינוייו של הקדוש ברוך הוא) בולטות וניכרות כלפי חוץ – אות שי"ן כתובה על גבי קציצת תפילין של ראש, אות דל"ת נוצרת מן הקשר ברצועת תפילין של ראש, אות יו"ד נוצרת מן הקשר ברצועת תפילין של יד. הפייטן עובר מסממן פנימי ונסתר בתוך התפילין (אזכרות שמו של הקדוש ברוך הוא בקלף שבתפילין) אל סממן חיצוני וגלוי (בליטת שם ש.ד.י).
    • כָּל מַחֲשָׁבָה וְעֵצָה תַּסִּיחֶנָּה מִדַּעְתֶּךָ – בזיקה לדברי הרמב"ם לעיל, שקבע כי יש להזהר בתפלין "שלא יסיח דעתו מהם", מזהיר גם הפייטן את שומעיו להתרכז בתפילין בשעת הנחתם, ושלא להרהר בדברים אחרים ('כל מחשבה ועצה'). 'תסיחנה מדעתך' – תעבירנה מדעתך, על פי דרשת חז"ל (בבלי יומא, עה ע"א):"דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה (משלי יב, כה) – [...] ישחנה מדעתו".
    • דְּבַר גְּבוּרוֹת אֵל אֵלִים הֵמָּה מוֹדִיעִים וּמוֹרִים – התפילין מזכירים את גבורותיו של 'אל אלים' – הקדוש ברוך הוא (הצירוף 'אל אלים' – פרפראזה על הכתוב בדניאל יא, לו); כמובא בדברי השולחן ערוך שהובאו לעיל (אורח חיים, כה, ה), האדם נדרש לזכור בשעת הנחת התפילין את הנסים והנפלאות שהאל עשה עם ישראל, "שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".
    • אוֹתוֹת וּמֹפְתִים גְּדוֹלִים יוֹם צֵאתִי מִבֵּין הַמְּצָרִים – פרשיות התפילין מזכירות את האותות והמופתים הגדולים שנעשו לעם ישראל בצאתו ממצרים (שמות יג, ט; ועוד): וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.
    • כְּכָל הַתּוֹרָה שְׁקוּלִים וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת מַזְכִּירִים – על פי המדרש (אבות דרבי נתן, נוסחא ב, לח), הנחת התפילין מעלה על האדם כאילו נזהר ונמנע מכל העבירות (וראו זוהר, רעיא מהימנא, פרשת פנחס, רכח ע"ב).
    • עֲרוּכִים יִהְיוּ שְׁמוּרִים כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ – הפייטן חותם את עיסוקו בתפילין באזהרה על שמירתם. הצירוף 'ערוכים... שמורים' – על פי שמואל ב, כג, ה. ונראה שכוונתו הן לשמירה הפיזית של התפילין – היכולת לשמור תפילין היא אמת המידה שחז"ל מציינים בקובעם מאיזה שלב נותנים לילד תפילין (בבלי, ערכין, ב ע"ב): "קטן היודע לשמור תפלין, אביו לוקח לו תפלין" – והן ל'שמירתם' הרוחנית, כלומר, לנצירתם בלב האדם. כך על פי משלי (ג, ד): חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ; הפסוק עצמו הוא כעין פרפראזה על פסוקי התפילין, בלמדו את האדם כי עליו 'לקשור' כביכול את מידות החסד והאמת כתפילין; הפייטן 'מחזיר' את הפרפראזה ל'מקורה', ומייחס אותה לתפילין.
    • וְעוֹד צִוָּה גְּדֹל דֵּעָה אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים – לאחר שחתם את דבריו על תפילין, עובר הפייטן לעסוק בציווי נוסף הקשור למעמד הבר-מצווה: מצוות ציצית, שהנער מתחנך לה יחד עם התפילין. כדרכו בתחילת הפיוט, גם כאן הוא פותח בדברי שבח כלליים: האל הוא 'גדול דעה', כמופיע בברכת 'יוצר אור' (הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית): "אל ברוך גדול דעה/הכין ופעל זהרי חמה"; האל הוא גם 'מושיב יחידים' – על פי תהלים (סח, ז): אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, פסוק שנדרש בחז"ל ביחס למעורבותו של האל בזיווגם של בני האדם. ואפשר שציון תכונתו זו של הקדוש ברוך הוא כאן אינו מקרי, שכן הטורים הבאים עתידים ליצור קשר בין מצוות ציצית והתמודדותו של הגבר המחויב בה עם הנשים; או אז יוצר הפייטן ניגוד בין זיווג הגון וכשר, המושג להולכים בדרכי האל בחסדו, ובין זיווג שאינו הגון ('אשה רעה' הנזכרת בהמשך), שהוא מנת חלקו של מי שאינו הולך בדרכי האל.
    • עֲשֵׂה גְּדִילִים אַרְבָּעָה עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת בְּגָדִים – התורה מצווה לעשות ארבע ציציות ('גדילים') על בגד בעל ארבע כנפות (דברים כב, יב), והמשורר משבץ את הפסוק כמעט כלשונו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.
    • לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה רָעָה יִהְיוּ נִצָּבִים וְעוֹמְדִים – ארבע הציציות מסייעות לאדם להישמר מ'אשה רעה' (זונה). טור זה והטור שאחריו מבוססים על סיפור תלמודי ידוע (ספרי במדבר, פיס' קטו; בבלי מנחות, מד ע"א), על אדם אחד שהיה שטוף בזימה, ושמע שיש "זונה אחת בכרכי הים" שנוטלת "ארבע מאות זהובים בשכרה"; לבסוף כשהגיע אליה, הצליח לעמוד ביצרו ממש רגע לפני החטא, בזכות ציציותיו ש"נדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו".
    • נֶגְדְּךְ כְּאַרְבָּעָה עֵדִים וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ – הפייטן מגבש את הציור שמאחורי המילים תוך פסיחה מטור לטור – "יהיו נצבים ועומדים/נגדך כארבעה עדים" – בזיקה לאגדה שצוטטה לעיל. 'ויראת מאלוהיך' – בזכות הציצית, העוטפת את האדם תמיד, יזכה לירא תמיד מאלוהיו, ויראה זו תגן עליו מכל חטא (כך על פי השימוש בצירוף זה בספר ויקרא, פרקים יט ו- כה). היסוד לראיית הציצית כאמצעי הגנה כנגד פיתויים לא מופיע לראשונה בסיפור התלמודי, אלא טמון כבר בפרשיית ציצית בתורה (במדבר טו, לט-מ): וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.
    • דַּרְכֵי הָאֵל וּמִצְוֹתָיו שִׁמְעוּ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם – הפיוט נחתם בדומה לאופן בו התחיל, בדברים כלליים על שמירת מצוות (לאו דווקא תפילין וציצית) ועל שבח האל. הצירוף 'שמעו נא ותחי נפשכם' על פי ישעיה (נה, ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.
    • אֶת חֻקֹּתָיו וְתוֹרוֹתָיו וּלְעָבְדּוֹ בְּכֹל לְבַבְכֶם – בהקבלה לטור הקודם, המאזינים נקראים לשמוע את חוקותיו ותורותיו של הקדוש ברוך הוא, ולעבדו בכל לבבם. הפייטן משבץ כאן קטע מפרשיית 'והיה אם שמוע', שהיא אחת הפרשיות הנתונות בתפילין (דברים יא, יג), ובכך חוזר במרומז אל נושאו העיקרי של הפיוט: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
    • יָרִיק עֲלֵיכֶם בִּרְכוֹתָיו וְיֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם – אם אכן ישמרו ישראל את דרכיו ומצוותיו של האלוהים, הוא יעניק להם ברכה ושכר. הפייטן כורך יחדיו את ההבטחה שבנבואת מלאכי (ג, י): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, ואת נבואת הנחמה של ירמיהו (לא, טו) כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. שתי הנבואות מבטיחות שכר בתמורה לפעולה חיובית של ישראל, וכך מסתיים הפיוט בהבטחה רבת-רושם.
    • אֵלָיו תֹּאמְרוּ בְּפִיכֶם יִתְגַּדַּל שֵׁם מַלְכוּתֶךָ – בעקבות השכר העתידי, יגדלו ישראל את הקדוש ברוך הוא בפיהם. מלבד משמעותו המקומית של טור זה במסגרת מהלכו של השיר, נראה גם שנועד לשמש כפתיחה לקדיש – "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" – ובכך להצמיד את הפיוט עם המשך התפילה.


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?