ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
|
יערת דבש / ר' ישראל נג'ארה יַעֲרַת דְּבַשׁ עַל לְשׁוֹנֵךְ לְבָנָה כַלְּבָנָה עָרְבוּ לִי שִׁירֵי הֶגְיוֹנֵךְ פִּצְחִי לִי שִׁיר וּרְנָנָה עַתָּה אָמִיר לָךְ זְמַנֵּךְ אַחֲרֵי בְלוֹתֵךְ עֶדְנָה שׁוֹשַׁנָּה אַגְדִּיל שְׂשׂוֹנֵךְ שׁוֹשַנָּה רַעֲנַנָּה שָׂבַעַתְּ נוֹד בַּמְּדִינוֹת וּבַמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים חוּץ לִמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת וּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים אַתְּ רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵין הַחוֹחִים הִכְאִיבוּךְ הִרְווּךְ לַעֲנוֹת מִכָּל עֵבֶר וּפִנָּה רָאֹה רָאִיתִי דִמְעָתֵךְ עַל פָּנַיִךְ נִתָּכָה אַעַל מָזוֹר אֶל מַכָּתֵךְ גַּם לְשִׁבְרֵךְ אֲרוּכָה יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִמְלוּכָה וְצָרִים שׁוֹמְרִים רָעָתֵךְ יִהְיוּ מָשָׁל וּשְׁנִינָה אֶל סַף נִכְסַף אֶל לְבָבֵךְ הוּא בָנוּי לְתַלְפִּיוֹת שָׁם אֲקַבְּצֵךְ וַאֲשִׁיבֵךְ מִמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וְשָׁמָּה אֶשְׁכֹּן בְּקִרְבֵּךְ כְּמוֹ שָׁנִים קַדְמוֹנִיוֹת עוֹד לָנֶצַח לֹא אֶעֶזְבֵךְ יוֹנָה לְחֶרֶב יוֹנָה |
|
פיוט לכל עת במנהג יהודי בבל וצפון אפריקה, שמחברו הוא ר' ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים בכל הזמנים (צפת-דמשק-עזה, המאות ה- 16-17), אשר שיקע את אותיות שמו בראשי המחרוזות. כפיוטים רבים אחרים, אף פיוט זה מתאר את האהבה השוררת בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא במונחים הלקוחים ממגילת שיר השירים. אולם בניגוד למגילה המקראית בה מתחלפת זהות הדובר בין הרעיה לדודהּ, הרי שבשירנו, מתחילתו ועד סופו, הדובר הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו, המבטיח שעוד מעט קט יגאל את אהובתו. ובבחינת "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב), נחשפת בשיר תפיסת הזמן והיסטוריה ייחודית: דברי האל האוהב לרעייתו נאמרים כאילו אך מקרה הוא שגרם להם לנדוד בין העמים; כאילו אין לישראל מצידם ולקדוש ברוך הוא מצידו חלק בכך. סבלם של ישראל כלל אינו נבחן על מאזני הצדק והיושר האלוהיים, אינו מיוחס לחטאיהם, ואינו מתואר כמציאות של עונש – אלא נועד רק לעורר חמלה ורוך: "שָׂבַעַתְּ נוֹד בַּמְּדִינוֹת וּבַמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים / חוּץ לִמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת וּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים / אַתְּ רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵין הַחוֹחִים / הִכְאִיבוּךְ הִרְווּךְ לַעֲנוֹת מִכָּל עֵבֶר וּפִנָּה". ממילא, התיקון למצב זה אינו תלוי בשינוי דפוסי ההתנהגות של האוהבים, משום שהוא תוצאה טבעית של אהבתם – אהבה שהופרעה עם השנים. כעת, מבטיח הקדוש ברוך הוא, הנדודים עומדים להסתיים, והאוהבים יחברו שוב לבלתי הפרד: "עוֹד לָנֶצַח לֹא אֶעֶזְבֵךְ". |
| • יַעֲרַת דְּבַשׁ עַל לְשׁוֹנֵךְ – פניית הדובר-האל לכנסת ישראל אהובתו. האל משבח את יופייה ומתיקותה של רעייתו, בדימוי הלקוח משיר השירים (ד, יא): דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ. אך בעוד שבשיר השירים הדבש נמצא תחת לשון הרעיה, הרי שבשירנו הוא מצוי מעל לשונה – אולי כדי לומר שיופיה של הרעיה גלוי לעין. יַעֲרַת דְּבַשׁ היא חלת דבש (הצירוף מופיע במקרא – שמואל א יד, כז). • לְבָנָה כַלְּבָנָה – את יפה וטהורה כירח. על פי שיר השירים (ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. הצבע הלבן מסמל טהרה וכפרה לעומת הצבע האדום המסמל את החטאים, על פי ישעיהו (א, יח): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ [=גם אם חטאיכם הם אדומים כצבע האדום העז של השָׁנִי, הרי שאני עתיד ללבנם ולטהרם]. • עָרְבוּ לִי שִׁירֵי הֶגְיוֹנֵךְ – נעמו לי שיריך וקול נגינתך ודיבורך. במקרא משמשת המילה 'הִגָּיוֹן' הן בהקשר של נגינה ונעימה – עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר (תהלים צב, ד) והן בהקשר של מחשבה ודיבור – יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט, טו). • פִּצְחִי לִי שִׁיר וּרְנָנָה – שירי לי – שהרי אני מתאווה לקולך הנעים. ברוח דברי הדוד לרעייתו בשיר השירים (ב, יד): יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. ומהדהדת כאן גם לשון ישעיהו (נד, א): רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'. • עַתָּה אָמִיר לָךְ זְמַנֵּךְ – כעת אחליף ואשנה את אופי הזמן בו את מתקיימת – מזמן גלות לזמן גאולה. ואפשר שרמוזה כאן גם משמעותה הנוספת של המילה 'אָמִיר' – צמרת העץ (ראו ישעיהו יז, ו) – כרוצה לומר: עתה אגביה אותך מעל זמן צרותיך. • אַחֲרֵי בְלוֹתֵךְ עֶדְנָה – גם אחרי שכבר בלית וזקנת מצרותייך, צפויה לך תקופה של פריחה מחודשת. פרפראזה על דברי שרה אמנו לאחר שנתבשרה על לידתו הצפויה של יצחק בנה (בראשית יח, יב): אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה. אך בעוד שאצל שרה מבטאת אמירה זו את הספק בסיכוי ההולדה וההִתחיות, בשירנו היא מבטאת את הבטחתו הנחרצת של הקדוש ברוך הוא שאכן כך יהיה. 'עֶדְנָה' טומן בתוכו גם את המילה עידן (זמן), כרוצה לומר שהעדנה שתבוא היא גם עידן וזמן אחר. • שׁוֹשַׁנָּה – כינוי לרעיה האהובה, כנסת ישראל, על פי שיר השירים ב, ב: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. לדימוי זה נודעה חשיבות מרובה בעקבות ההקדמה לספר הזוהר (א, ע"א): "רבי חזקיה פתח: כתיב 'כשושנה בין החוחים'. מאן שושנה [= מי היא השושנה]? דא כנסת ישראל [=זו כנסת ישראל]". בדרשתו עומד רבי חזקיה על מאפייני השושנה וזיקתם לעם ישראל (ראו שם). • אַגְדִּיל שְׂשׂוֹנֵךְ – ארבה את שמחתך, חֵלֶף העצב בו היית שרויה עד עתה. כהבטחת הנביא ישעיהו (לה, י): שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. • שׁוֹשַנָּה רַעֲנַנָּה – לאחר שקודם כונתה כנסת ישראל רק בשם 'שׁוֹשַׁנָּה', כעת, עם הבטחת גואלה, היא מכונה כבר 'שׁוֹשַנָּה רַעֲנַנָּה', כאילו כבר נתמלאה כח עלומים. • שָׂבַעַתְּ נוֹד בַּמְּדִינוֹת וּבַמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים – כבר חווית די מן הנדודים בין המלכויות השונות, ובגלות בכלל, שהיא לך כמקום זר וארעי. הלשון על פי ירמיהו (ט, א): מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. ובעוד ירמיהו משתוקק להגיע לאותו מקום זר, משוררנו מבטא עייפות ולאות ממציאות זו. • חוּץ לִמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת וּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים – הגלות שתוארה בטור הקודם, ממוקמת הרחק ממרחבי השלווה והבטחון בהם הייתה הרעיה בעבר, ובהם היא עתידה להיות שרויה בעתיד. כדברי הנביא ישעיהו (לב, יח): וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת. • אַתְּ רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵין הַחוֹחִים – שיבוץ משיר השירים (ב, ב): כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. הפייטן שב ומדגיש את הקשר המיוחד של האל עם כנסת ישראל באמצעות דימוי השושנה שנזכר לעיל. • הִכְאִיבוּךְ הִרְווּךְ לַעֲנוֹת – הכאיבו לך והשקו אותך במשקה מר ('לַעֲנוֹת' – צורת רבים של לַעֲנָה, צמח מר), המסמל את ייסוריה של כנסת ישראל בגלות. על פי מגילת איכה (ג, טו): הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה. • מִכָּל עֵבֶר וּפִנָּה – הרעיה סובלת צרות ומצוקות בכל מקום בו היא נמצאת. • רָאֹה רָאִיתִי דִמְעָתֵךְ עַל פָּנַיִךְ נִתָּכָה – דמעתך גלויה לפני, ואני רואה אותה. על פי מקורו המקראי של הטור, ברור כי ראיית הדמעה היא השלב המקדים את הגאולה, כאמור במלכים ב (כ, ה): שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ. וכשם שבתחילת הפיוט הדגיש הדובר כי יופייה של הרעיה ניכר וגלוי כלפי חוץ, כך הוא מדגיש גם ביחס לדמעתה ולצערה, ש'עַל פָּנַיִךְ נִתָּכָה' – כגשם הניתך על הארץ לעיני כל (ראו למשל שמות ט, לג, ועוד). • אַעַל מָזוֹר אֶל מַכָּתֵךְ גַּם לְשִׁבְרֵךְ אֲרוּכָה – ארפא את מכתך ואת פצעייך, כלומר – אגאל אותך. 'מָזוֹר' ו'אֲרוּכָה' הם מונחים מקראיים לרפואות, כבנבואת ירמיהו העומדת ברקע שירנו (ל, יג-יז): אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ... כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ. • יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִמְלוּכָה – בסופו של דבר, בקץ הימים, צפויה לך גאולה, ובנייך ישובו לשליטה שהיא ההיפך מן השעבוד בו הם שרויים כעת. זו היא הבטחה לגאולה, הכתובה כשיבוץ מירמיהו (לא, טז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. • וְצָרִים שׁוֹמְרִים רָעָתֵךְ יִהְיוּ מָשָׁל וּשְׁנִינָה – אויביך המציקים לך ומצפים לרעה שתבוא עלייך, עתידים להיות מקוללים בעצמם. ניסוחו של הטור נשען על נבואת ירמיהו, המתארת דווקא את עתידם הרע של ישראל (כד, ט): וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְרָעָה לְכל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם (וראו גם דברים כח, לז; מלכים א, ט, ז; דברי הימים ב, ז, כ); אלא שהמשורר מטה את האמור בפסוק מישראל לצוררים אותם. • אֶל סַף נִכְסַף אֶל לְבָבֵךְ – נראה שיש לקרוא את הטור באופן דו-משמעי: לבבך נכסף לבית המקדש ('סַף נִכְסַף'. סף הוא מפתן הבית), וליבך עצמו – הוא בית המקדש. השימוש בשורש כ.ס.ף בהקשר של התשוקה לבית המקדש נשען על תהלים (פד, ג): נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. • הוּא בָנוּי לְתַלְפִּיוֹת – בית המקדש בנוי כיאה וכראוי. המילה 'לְתַלְפִּיּוֹת' מופיעה במקרא פעם אחת בלבד, במגילת שיר השירים (ד, ד): כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים – פסוק שחז"ל פירשו כמתייחס לבית המקדש (בבלי ברכות, ל ע"ב): "תל שכל פיות פונים בו" - בית המקדש הוא ההר שתפילות כל ישראל מכוונות כלפיו. • שָׁם אֲקַבְּצֵךְ וַאֲשִׁיבֵךְ – שם, בבית המקדש ובארץ ישראל, אקבץ את כל גלויותייך. כבנבואת הנחמה של ירמיהו (לב, לז): הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח. • מִמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת – הגלות, המשולה כאן למקום חיות טרף, על פי שיר השירים (ד, ח): אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. ופירש שם רש"י: "וכשתשובו מן הגולה אני אשוב עמכם". • וְשָׁמָּה אֶשְׁכֹּן בְּקִרְבֵּךְ – בארץ ישראל אני עתיד לשכון בקרב בית ישראל, כאמור בשמות (כט, מה): וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. • כְּמוֹ שָׁנִים קַדְמוֹנִיוֹת – כשם ששכנתי בתוכך בעבר הרחוק. הטור נשען על דברי מלאכי (ג, ד): וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. • עוֹד לָנֶצַח לֹא אֶעֶזְבֵךְ – שיבה זו תהיה סופית ומוחלטת, ולא תופר שוב; הקדוש ברוך הוא לא ינטוש פעם נוספת את כנסת ישראל רעייתו. הטור מנוסח כהיפוך של התלונה מתוארת באיכה (ה, כ): לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. ובעוד מגילת איכה מבכה את הפירוד, האל בשירנו מבטיח חיבור. • יוֹנָה לְחֶרֶב יוֹנָה – בהמשך לטור הקודם: לנצח לא אעזוב את כנסת ישראל, המשולה ליונה, ונתונה כיום 'לְחֶרֶב יוֹנָה', כלומר, לחרבם של האויבים הלוחצים אותה. הצירוף 'חֶרֶב יוֹנָה' במשמעות זו מבוסס על מונח מקראי המופיע פעמיים בלבד בדברי ירמיהו (מו, טז): הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה (וראו במפרשים שם). ניתן לקרוא משפט זה גם לפי הפיסוק הבא: יוֹנָה, לְחֶרֶב, יוֹנָה. כלומר המילה יונה אינה נסמכת למלה חרב אלא מצויה כפנייה כפולה לכנסת ישראל הפותחת וחותמת את המשפט ומחזקת את קריאתו של הדוד לרעיתו והבטחתו שלא יתן עוד לאויביה להציק לה. 'יוֹנָה' הוא כינוי מקובל לישראל במסורת המדרש והפיוט. כך למשל בפיוטו הנודע של ר' יהודה הלוי, 'יום שבתון אין לשכוח': "יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ". |
| כותר |
יערת דבש |
|---|---|
| מעגל השנה |
לכל עת;שבת;שירת הבקשות |
| מעגל החיים |
הולדת הבת |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
