• מִדֵּי עֲבוֹר דּוֹדִי – בכל פעם שדודי, הקב"ה, עובר – אלו דבריה של הרעיה, כנסת ישראל, ויש כאן הדהוד של התיאור בשיר השירים ה, ו: פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר. • אֲחַזְתִּיו לֹא פָנָה – החזקתי בו, אך הוא לא שעה אלי. זאת בניגוד למתואר בשיר השירים ג, ד, שם הרעיה מצליחה לבסוף לאחוז בבחיר ליבה: אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי. • אֵלָיו קָרָאתִי,"שׁוּב יָדִיד!" וְלֹא עָנָה – גם כאן, קוראת הרעיה, כנסת ישראל הגולה, אל דודה, ידידה, אך הוא אינו עונה, כמתואר בשיר השירים ה, ו: בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. • נָטַשׁ יְדִידוֹתָיו – עזב את ציון ואת בית המקדש המכונים ידידות, אהובות. עפ"י תהלים פד, ב: מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת. • עָזַב חֲמוּדוֹתָיו – עזב את מקום חמדתו, ציון ובית המקדש. • אַהְבַת כְּלוּלוֹתָיו – בית המקדש, מקום משכנו של האל בתחתונים, מסמל את הברית שבין עם ישראל לקב"ה, בדומה לברית הנישואין בין החתן והכלה. עפ"י ירמיהו ב, ב: כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. • אַרְמוֹן אֲשֶׁר בָּנָה – כינוי לבית המקדש. עפ"י ישעיהו לב, יד: כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב. • דִמְעָה עַל לְחָיַי – כנסת ישראל בוכה על כי עזבה דודה, הוא האל אשר הגלה שכינתו. • לִנְדּוֹד צְבִי בָרַח – הרעיה בוכה על כי דודה חמק עבר, כביכול היה צבי. עפ"י שיר השירים ח, יד: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים. הצבי הוא סמל ליופי ונזכר בתנ"ך הן לגבי הקב"ה והן לגבי ישראל. במקרה שלפנינו הרי זה כפל משמעות: עם ישראל יצא לנדוד בגלותו, והקב"ה אף הוא כביכול גלה עמהם, שכינתו נדדה. כפי שכתוב במסכת תענית ג, ע"א: "תני ר' שמעון בן יוחי בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהן" (הגמרא ממשיכה ומפרטת שם לגבי כל גלות וגלות, עיינו שם). • מִבֵּין שְׁתֵּי יָדַי – תיאור ציורי בו משתמש המשורר לתאר כיצד חמק הדוד ממש מבין ידי הרעיה. • נָסַע וְלֹא חָנָה – הביטוי ויסעו ויחנו, נזכר במקרא פעמים רבות בהקשר למסעות בני ישראל במדבר. כאן משתמש המשורר בביטוי זה אך בשינוי: האל נסע, עזב את עמו, ולא חזר לחנות, לשכון, בירושלים. • יוֹם יוֹם אֲקַוֶּה לוֹ – יום יום אחכה ואצפה לישועה, כאחד מי"ג עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". ואף בתנ"ך מוזכר מעין ענין זה בחבקוק ב, ג: כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. • אֶשְׁאַף לָעַד צִלּוֹ – אחכה תמיד לבואו, לחסות בצלו. הלשון עפ"י איוב ז, ב: כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ. • חֹדֶשׁ בְּעַד חֹדֶשׁ – לא משנה כמה זמן יידרש, אחכה ואקוה לבוא הגאולה, מחודש לחודש ומשנה לשנה, עד בוא הקץ. • לָמָּה יְפֵהפִיָּה? דַּיֵּךְ שְׁחַרְחֹרֶת תִבְכִּי – המשורר מרגיע את כנסת ישראל שהנה קרובה הגאולה. המילה שחרחורת נזכרת בהקשר לרעיה בשיר השירים א, ו: אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ... • וְתָסִירִי יְגוֹנֵךְ, עַד אָנָה – עד מתי תבכי? חדלי מיגונך. • אֲחוֹתִי, עוֹד יְקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ – דודך יקבצך מבין העמים וישיבך לארצך. הביטוי אחות לגבי כנסת ישראל מופיע גם הוא בשיר השירים. • וְיַאַסְפֵךְ אֶל בֵּיתוֹ אֲשֶׁר קָנָה – הקב"ה יאסוף את כנסת ישראל אל בית המקדש, הוא ביתו אשר קנה, כמו חתן האוסף את כלתו האהובה אל ביתו אשר בנה לה. • שָׁם תִּשְׁכְּבִי עִמּוֹ – כנסת ישראל תתאחד עם דודה, הקב"ה. • בְּגִילָה וּרְנָנָה – בבוא הגאולה תגילי ותרוני. המשורר משתמש בצמד מילים אלו, הנזכרות בשבע הברכות שמברכים בהם את החתן והכלה: "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות". • וּבַטּוֹב שְׁנוֹתֵךְ – את שנותייך תחיי בטוב, חייך יהיו טובים. עפ"י איוב לו, יא: יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים. • יְחַדֵּשׁ נְעוּרֵךְ – נעורייך יתחדשו למרות השנים שחלפו. עפ"י תהילים קג, ה: הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי. • וּתְשׁוֹרְרִי שִׁירֵךְ – לוייך ישוררו שירים בבית המקדש,. כפי שנאמר במסכת תענית כ, ע"א: "והשיר משורר אלו הלוים" (עפ"י דברי הימים ב כט, כח). • כְּאַסִּיר אֶלְקָנָה – אלו שמותיהם של שניים מהלויים, בני קורח, ככתוב בשמות ו, כד: וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף. • רוּחֵךְ תְּפָאֵר צוּר – המשורר פונה לכנסת ישראל באומרו לה, שתשבח ותהלל לאל, בבוא הגאולה. • בִּזְמִיר וָשִׁיר מָנָה אַחַת – בזמירות ובשירים כאחד. • וְנִשְׁמָתֵךְ תְּבָרֵךְ כָּל שָׁנָה – על דרך שנאמר: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ (תהלים קנ, ו).
|