audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

צעקה יוכבד

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
playerSongImg
כותר צעקה יוכבד
מעגל השנה לכל עת
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש
  • •         צָעֲקָה יוֹכֶבֶד בְּקוֹל מַר וְקָשֶׁה - אמו של משה רבנו, יוכבד, מקוננת בכאב על מותו של בנה.

    •         סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה? - יוכבד פונה אל הר סיני, המקום שבו קיבל משה את התורה מידי האל, בשאלה היכן בנה. השורה "סיני סיני איה משה" חותמת כל בית בפיוט, והחזרתיות מהדהדת את חסרונו של משה ואת תחושת האבדון המתמשכת והולכת.

     

    •         שַׁאֲלוּ לְחוֹרֵב שַׁאֲלוּ לְסִינִי - "חורב" ו"סיני" הם שמותיו של ההר שבו ניתנה תורה לישראל בתיווכו של משה (שמות יט, יא; לג, ו). יוכבד פונה אל שומעיה, בני עם ישראל, ומבקשת מהם שיפנו להר סיני בשאלות על אודות בנה, מכיוון שהר זה מרכזי בביוגרפיה הרוחנית של בנה, והוא, כביכול, הכתובת שבה אמורה להימצא התשובה לשאלות הבאות:

    •         אָנָה פָּנָה עֶבֶד ה' - להיכן הלך בני, משה, המכונה "עבד ה'" (דברים לד, ה).

    •         וְאָנָה הָלַךְ מַחְמַד עֵינַי - איה משה? שורה זו היא תקבולת לשורה הקודמת, אכן בעוד "עבד ה'" שבשורה הקודמת מתאר את משה מתוך מעמדו מול האל, הביטוי "מחמד עיני" מתאר את משה מתוך מקומו כבן אדם שהוא בן לאימא אוהבת. הביטוי "מחמד עין" הוא כינוי חיבה לאדם אהוב, ופירושו המילולי: "מי שהעין חומדת" (על-פי איכה ב, ד).

    •         וְכָהוּ מֵאוֹרַי - "מאורי" הוא כינוי לעיניים (משלי טו, ל), ו"כהוּת עיניים" פירושה לרוב עיוורון (ראו, למשל, בראשית כז, א). נראה שכאן הכוונה היא לעיוורון מטאפורי ולא פיזי, הנובע מן הצער העצום על פטירת משה; כביכול, כהתה הראייה והטשטשו העיניים מתוך הבכי הרב על פטירת משה. אפשרות אחרת היא שמשה עצמו הוא העיניים שכהו, שכן מנהיגי העם מכונים גם "עיני העדה" (במדבר טו, כד) על שום תפקידם בהוראת הדרך לעם (על-פי במדבר י, לא), וכך, משנפטר משה, כהו העיניים ואין מי שינחה את העם.

    •         כִּי נִגְרַע מֹשֶׁה. - נפטר. נגרע שמו מתוך העם (על-פי במדבר כז, ד).

     

    •         אָחֲזָה רְעָדָה לִמְחוֹלַת הַמַּחֲנַיִם - פטירת משה גרמה לעם לרעוד מצער, בדומה לאדם הרועד מכאב פיזי (על-פי ישעיהו לג, יד). הביטוי "מחולת המחניים" נזכר בשיר השירים (ז, א) ומשמעותו אינה ברורה לאשורה, אך נראה שכאן הוא כינוי לעם ישראל (ראו גם: פסיקתא זוטרתא לקח טוב שיר השירים פרק ז, סימן א).

    •         וְכָל לֵב הָעֵדָה נֶהְפַּך לְמַיִם - ביטוי ציורי לבכי הרב על משה - על פי התיאור המקראי של האבל על פטירתו: "ויבכו בני ישראל את משה... שלושים יום" (דברים לד, ח). "נהפך למים" על-פי "נהפך ליבי בקרבי" (איכה א, כ).

    •         וְצָעֲקוּ בְּמָרָה - זעקו במרירות על פטירת משה.

    •         וְאֵין אִישׁ מַחְשֶׁה. - ובשל הצער, איש מהזועקים לא הצליח לשקוט מבכיו ולשתוק (על-פי: ישעיה נז, יא).

     

    •         לְכוּ נָא לְיַם סוּף שֶׁבָּקַע בְּמַקְלוֹ - יוכבד ממשיכה ומבקשת מהשומעים אותה ללכת לתחנה הבאה בביוגרפיה הרוחנית של משה - ים סוף, שאותו בקע לשניים במטהו לפי צו האל (שמות יד, כא) - ולבקש גם שם תשובות להיעדרו של בנה משה.

    •         וּלְהַר חוֹרֵב שַׁאֲלוּ לוֹ - וכן היא מבקשת מהם לשוב להר סיני ולשאול גם אותו איה בנה.

    •         אַיֵּה הַגְּבִיר וְאַיֵּה אָהֳלוֹ - הגביר הוא משה, ואוהלו הוא "אוהל מועד" שנטה משה מחוץ למחנה לכל מבקש ה' (שמות לג, ז). האוהל הוא סמל לשוכנו.

    •         אִם עָלָה לְסִינַי לְהַקְרִיב אִשֶּׁה. - אולי התשובה להיעלמותו של משה היא שהוא עלה להר הקדוש כדי להעלות בו קורבן ("אשה") לאל?

     

    •         מָה זֶה תֶּהֱמִי עֲנִיָּה אִמִּי - משה נענה לשאלות יוכבד אימו ומשיב לה ברגש: "מדוע את בוכה, אמי?"

    •         הַשְׁקִיטִי בְּחֵילֵךְ הַרְגִּיעִי וְדֹמִי - הפסיקי את בכייך, הירגעי ושקטי. אפשר שהמילה "בחילך" נועדה ליצור ארמז לפסוק מתהילים: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (קכב, ז): השקיטי יוכבד ויהי שלום בחילך, כאשר המשמעות המקורית של המילה "חיל" כאן היא "חומת מגן" המקיפה את העיר, ואם יש "שלום בחילך" משמעות הדבר היא שהאויב אינו צר על העיר ואינו מטפס על חומות המגן במגמה לחדור לתוכה.

    •         הַצַּדִיקִי דִּין שׁוֹכֵן הֲדוֹמִי - "קבלי את הדין", ממשיך ומשיב משה, "זה בא מלמעלה, מהאל". האל מכונה כאן "שוכן הדומי" על פי הפסוק "כה אמר ה': ...והארץ הדום רגליי" (ישעיה סו, א).

    •         יוֹכֶבֶד אִמִּי אַחֲרַי הִתְנַחֲמִי - "אנא, יוכבד אמי, התנחמי על מותי". כלומר, קבלי את הדבר, שכן:

    •         כִּי סוֹף הָאָדָם לָמוּת כְּמַלְוֶה כְּנוֹשֶׁה - המוות הוא סופו של כל אדם, והוא מחכה לנו כפי שהלווה מחכה לקבל את כספי הלוואתו מידי המלווה. החיים, לפי דברי משה, הם מעין הלוואה, פיקדון זמני שיש להחזיר בסוף לידי המלווה: הקב"ה (על פי: בבלי ברכות יז, ע"א והמדרש על מות בניהם של רבי מאיר וברוריה, הנמצא במדרש משלי, לא).

    •         סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה? - אף על פי שקיבלה תשובה, הפייטן לא שם בפי יוכבד דברי נחמה, והיא ממשיכה לשאול בכאב "איה משה". דברי בנה לא התקבלו על לִבה.

     

    •         לָקְחוּ שֶׁרָפִים וְחַיּוֹת אֶת הַמִּטָּה - הפייטן עובר לתאר את מותו של משה. את מיטתו של איש האלוהים נשאו מלאכי עליון וחיות הקודש. תיאור דרשני זה של הפייטן עומד בסתירה מסוימת לאמור במקרא, שאת משה קבר ה' עצמו (דברים לד, ו ורש"י שם: "'ויקבר אותו' - הקדוש ברוך הוא בכבודו").

    •         וְכָל מַלְאָךְ וּמַלְאָךְ בּוֹכֶה בַּשִּׁטָּה - ובזמן נשיאת מיטתו, בכו המלאכים בזה אחר זה, בְּשׁוּרָה.

    •         וּשְׁכִינָה תִּצְעַק קוֹל בְּמִבְטָא - ואליהם הצטרפה בכאב גם השכינה, שהיא הביטוי הנשי של האלוהות  המצטערת תדיר בצערו של עם ישראל (ברכות ג, ע"א), וכאן היא מבטאת את צערה על פטירת משה באומרה:

    •         אָנָה הָלַךְ עַבְדִּי מֹשֶׁה - אלו דברי השכינה הצועקת.

     

    •         הַיּוֹם הֻעֲלָה אוֹר הָעוֹלָם - תיאור ציורי של יום פטירת משה: "אור העולם", הוא משה שהאיר את העולם בתורה, "הועלה", הסתלק. פועל לתיאור מיתתו של צדיק ("יום ההסתלקות"). כלומר, כשצדיק נפטר אורו לא נכבה אלא עולה למקום עליון יותר, שם  הוא קיים, חבוי מעינינו.

    •         סְפָדוּהוּ יִשְׂרָאֵל בֵּין הֵיכָל וְאוּלָם -  הפייטן עושה כאן פרפראזה למושג המקורי "בין האולם ולמזבח" (שהוא אזור מובחן בבית המקדש שקדושתו רבה. משנה כלים א, ט), והופך את ה"מזבח" ל"היכל", שהוא מקום קדוש עוד יותר הסמוך יותר ל"אולם" ומצוי לפני "קודש הקודשים" (שהוא המקום הקדוש ביותר בבית המקדש). בכך רוצה הפייטן לרמוז שמותו של משה העלה את המרחב לדרגת קדושה הדומה לזו של המקומות הקדושים שבמקדש. המספד המתואר הוא אולי האמור במקרא על אבל משה: "ויבכו בני ישראל את משה... שלושים יום" (דברים לד, ח).

    •         מַלְאָכִים הֶעֱלוּהוּ לְמַעַן אֶרְאֶלָם - מלאכי מעלה העלו את מיטתו של משה איתם לשמים. "מען אראלם" = "מְעוֹן המלאכים" והוא כינוי לשמים (דברים לג, כז).

    •         וּזְכוּתוֹ לְבָנָיו צוּר אֶל תְּנַשֶּׁה. - הפייטן פונה כאן אל האל ("צור". אפשר ויש כאן פרפראזה על הפסוק בדברים לב, יח בו נאמר: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי") ומבקש שלא ישכח את זכותו של משה לבני ישראל, "בניו". "זכות אבות" הוא מושג חז"לי שמתאר חסד אלוהי הודות למעשים הטובים של בני הדורות הקודמים (ראו שבת נה, ע"א).

     

    •         מָה לָךְ בַּת לֵוִי אֵשֶׁת עַמְרָם - אחרי תיאור פטירת משה, הפייטן הופך למספר והוא פונה אל גיבורת הפיוט, יוכבד, ושואל אותה מדוע היא עצובה. הגדרתה כ"בת לוי" ו"אשת עמרם" מבוססת על המקרא (שמות ב, א).

    •         צַר לִי לְמֹשֶׁה נִשָּׂא וָרָם - יוכבד משיבה: "אני מצטערת על אובדנו של משה, בני, שהיה אדם חשוב".

    •         מַלְאָכִים יָרְדוּ מֹשֶׁה הוּרַם - מלאכי מעלה ירדו והעלו אותו אִתם לשמי מרום, ובשל כך:

    •         נִשְׁאַרְתִּי אַחֲרָיו בְּלִי מַחֲסֶה. - "ואילו אני נשארתי לבדי, בלעדי בני שבו חסיתי". המחסה הוא מסתור מגשם ושרב, ובהשאלה: מרחב מוגן מרעה. במקרא אנו מוצאים שהאל הוא מחסה לעמו (יואל ד, טז), והאב הוא מחסה לבניו (משלי יד, כו); כאן, לעומת זאת, דווקא הבן הוא המחסה לאמו, וזאת, כמסתבר, בשל זכויותיו הרבות של משה.

     

    •         הַיּוֹם נֶחְתָּם מַעֲיַן הַחָכְמָה - ביום פטירתו של משה כאילו נסתם המעיין שממנו נבעה החכמה, הוא משה (הביטוי "מעין חתום" הוא על-פי שיר השירים ד, יב).

    •         הַיּוֹם נִסְתָּם בְּאֵר מְזִימָה - תקבולת לשורה הקודמת. "מזימה" היא 'דעת' או 'חכמה' (משלי א, ד).

    •         מַלְאָכִים הֶעֱלוּהוּ לִשְׁמֵי רוּמָהּ - מלאכי מעלה ירדו לארץ והעלו עימם את משה לשמיים הרמים.

    •         לִפְנַי וְלִפְנִים קֹדֶשׁ קָדְשֵׁי. - המקום שבו שוכן עתה משה הוא המקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים שלפני ה'. "לפני ולפנים" - ביטוי חז"לי לתיאור קודש הקדשים אליו נכנס הכהן הגדול פעם בשנה (ראו ברכות ז, ע"א).

     

    •         הַר הַעֲבָרִים אַשְׁרֵי חֶלְקָךְ - הפייטן משבח ("אשרי") את הר העברים שהוא חלקת קבורתו של משה ("חלקך"), אכן במקרא נאמר שמקום קבורתו של משה היה "בַגַּיְ, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר", אך איש אינו יודע את מקום הקבורה המדויק, ואין ברור האם גיא זה נמצא בהר העברים או באתר אחר (דברים לד, ו).

    •         מִבְחָר קְבָרִים הָיָה בְּחֶלְקָךְ - המקום הטוב ביותר נבחר לקברו של משה.

    •         וְכָל הֶהָרִים חָשְׁקוּ בְּחֶשְׁקָךְ - הר זה נבחר לקבורת משה מבין כל ההרים, בדומה להר סיני שנבחר כאתר למעמד הר סיני מבין כל ההרים (מדרש תהילים, מזמור ס). הפייטן עורך השוואה בין מתן תורה לפטירת משה, וההרים האחרים כביכול מקנאים בהר העברים כפי שכל ההרים קינאו בהר סיני, וזאת:

    •         כִּי בְךָ נִקְבָּר אִישׁ הָאֱלֹהִים מֹשֶׁה. - בהר זה נקבר משה מכל המקומות האפשריים עלי אדמות.

     

    •         הַיּוֹם הַזֶּה תִּזְכֹּר זְכוּתוֹ - יום פטירתו של משה הוא יום זכות לעם ישראל.

    •         לְמַהֵר לְקַבֵּץ שְׁאֵרִית עֲדָתוֹ - ובזכות משה יגאל האל את עמו ויאסוף את כל הנדחים אל ארץ ישראל (אליה משה עצמו לא זכה להיכנס).

    •         וּבָרֵךְ תְּבָרֵךְ לְעַמְּךָ כְּבִרְכָתוֹ - ה' יברך את עמו, עם ישראל, בברכת משה הנמצאת בפרשת "וזאת הברכה" (דברים לג, א ואילך).

    •         וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה. - הברכה שבירך משה.

     



יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?