• בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי - ליל תשעה באב, בו נאמרת קינה זו, הוא תאריך בו נקבעה בכיה לדורות, בעקבות חטא המרגלים שאירע בתשעה באב, אז בכו העם ובקשו לשוב מצרימה, עפ"י המסופר במסכת סנהדרין קד, ע"ב: וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (במדבר יד, א). אמר רבה א"ר יוחנן, אותו <היום> [הלילה] ליל ט' באב היה, אמר להן הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות. • לֵיל חָרַב בֵּיתִי - זהו הלילה שבו חרב בית המקדש, הראשון והשני. • וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי - גם הארמונות והמגדלים הנמצאים בחומת העיר נשרפו באש. כך עפ"י נבואת הפורענות של עמוס (ב, ה): וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם; וכן עפ"י התיעוד לכך בדברי הימים ב לו, יט: וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱלוֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְכָל אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית. • יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי - יקוננו ויתעצבו. המלה הֶגֶה במקרא מופיעה בהקשר של אנחה ובכי, למשל ביחזקאל ב, י: קִנִים וָהֶגֶה וָהִי. • יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ - מלים אלו, שהופכות להיות "הפזמון החוזר" החותם כל בית, לקוחות מחטא נדב ואביהוא, שני בניו של אהרן הכהן, שהקריבו אש זרה לפני ה' ואש יצאה מלפני ה' ואכלה אותם. בתוך הזעזוע הגדול של המקרה שארע ביום חנוכת המשכן, אוסר משה על אהרן ובניו הנותרים להתאבל (בשל קדושת תפקידם) ואומר: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ (ויקרא י, ו). • אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ - אמנם נבוכדנאצר מלך בבל הוא זה ששרף בפועל את בית המקדש, אולם גזירת הפורענות יצאה מאת ה', כמתואר ברבות מנבואות הפורענות של ירמיהו, למשל: לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי: הִנְנִי שׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם יְיָ וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ • בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם (כה, ח-ט). • בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ לִי חֲמִשָּׁה דְבָרִים קָשִׁים - חמש פורענויות אירעו לעם ישראל בתאריך זה של תשעה באב, וכולן מסמלות סוף וחורבן. כך מסופר במסכת תענית כו, ע"ב: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. • נִגְזַר עַל אָבוֹת... אֶרֶץ קְדוֹשִׁים - ביום זה נגזר על אבותינו, בני דור המדבר, שלא יכנסו לארץ ישראל, כעונש על חטא המרגלים. • וְגַם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים - בתשעה באב נחרשה ירושלים שתי וערב לאחר דיכוי מרד בר כוכבא. בכך ניסו שליטי רומי לקעקע את הריבונות היהודית בארץ. השימוש בלשון זו לקוח מתהלים קכט, ג: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם. • רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי - גם בית המקדש הראשון וגם השני חרבו בתשעה באב. • יְשָׁנִים עִם חֲדָשִׁים - בית המקדש הראשון - "ישן" והשני - "חדש". • וְגַם נִלְכְּדָה בִיתֵר - ע"פ תענית, כו: זהו אחד מהאסונות שארעו לישראל בתשעה באב. ביתר היתה עיר המבצר האחרונה שנותרה בידי בר כוכבא ולוחמיו, ושם נתרחשה המערכה האחרונה של המרד בין היהודים לרומאים, בשנת 135 לפסה"נ. באביב של אותה שנה, שמו הרומאים מצור כבד על העיר, ולאחר קרבות קשים, חדרו אל העיר בחשאי בעזרת בוגד שומרוני, וכך כבשו את העיר וטבחו את תושביה. סביב אירוע זה קיימים מדרשים ואגדות בתלמוד, ביניהן כמה מזעזעות ביותר, ראו למשל מסכת תענית כד, ע"ב. • בְּלֵיל זֶה כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ - כאמור (ראו המקור בראשית דברינו), ליל תשעה באב שבו בכו העם ובקשו לשוב מצרימה, בעקבות דברי הדיבה של המרגלים, נקבע ע"י ה' כיום של בכיה לדורות, כביכול אמר לבני ישראל - אתם בכיתם ללא סיבה, מעתה תהיה לכם סיבה לבכות בלילה הזה ואכן, מאז הפך תשעה באב להיות יום של פורענויות, יום המסמל את החורבן והגלות. • תְּיֵלִיל מַר - תבכה מרה, תיילל. • עֲנִיָּה נִבְדֶּלֶת - כינוי לכנסת ישראל, אשר נבדלת בין הגויים ועניה בגלותה, עפ"י ישעיהו נא, כא: לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן. • וּמִבֵּית אָבִיהָ כְּהַיּוֹם נֶחְדֶּלֶת - כנסת ישראל מגורשת לגלות, חדלה להיות סמוכה על שולחן אביה, הקב"ה. נחדלת במשמעות של סוף, חדלון. • וְעוֹרֶכֶת בָּכוֹת וְקִינִים מְיַלֶּלֶת - בוכה ומקוננת. • כִּי נִשְׂרַף בֵּיתָהּ בְּלַבַּת אוֹכֶלֶת - על בית המקדש שעלה באש. הביטוי בלבת אש לקוח ממעמד הסנה (שמות ג, ב): וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. מול לבת האש נוראת ההוד שאיננה מאכלת את הסנה בהתגלות האל למשה, מעמיד הפייטן את נוראותה של האש המכלה את בית המקדש. • וְיָצְאָה גַחֶלֶת וְאֵשׁ מֵאֵת יְיָ - זהו שוב הדהוד של מעשה נדב ואביהוא, שם נאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְיָ (ויקרא י, ב); פעמים רבות בתנ"ך נזכרות המילים גחלת ואש כביטוי לעוצמת הקב"ה ולכעסו, כך למשל בתהלים יח, ט: עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. • בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בִּשְׁעַת הַמַּעֲרִיב - בתשעה באב לעת ערב הוצת בית המקדש ועמד אחוז להבות עד לעשרה באב. • יְהוֹיָרִיב - אחד מן הכהנים שהוגלו לבבל, ככתוב בדברי הימים א ט, א; י: ...וִיהוּדָה הָגְלוּ לְבָבֶל ...וּמִן הַכֹּהֲנִים יְדַעְיָה וִיהוֹיָרִיב וְיָכִין. המשורר משתמש כאן בשמו של יהויריב כשם כולל לכהנים אשר היו במשמרתם בבית המקדש כאשר לפתע נכנס הצורר. • וְנִכְנַס הָאוֹיֵב וְאֶת זְבָחָיו הִקְרִיב - צלם של עבודה זרה שהעמיד האויב בהיכל, עפ"י מסכת תענית כו, ע"ב: ...ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. • וּבָא אֶל מִקְדָּשִׁי וְלֹא צִוָּה יְיָ - האויב נכנס אל תוך קדש הקדשים, המקום המקודש ביותר בבית המקדש, אליו מורשה להיכנס רק הכהן הגדול ורק פעם אחת בשנה - ביום הכיפורים.
|