• מוֹדֶה אֲנִי - לשון התפילה המסורתית "מודה אני", הקדמת הפועל לנושא יוצרת לשון הודיה חגיגית. • לְפָנֶיךָ וּלְךָ - כפילות בפנייה אל האל: הראשונה היא הנוסח החגיגי של התפילה המסורתית, השניה דומה יותר ללשון דיבור בת ימינו ("אני מודה לך"). • הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת - שתיים ממידותיו של האל (למשל בי"ג המידות בספר שמות לד, ו) ותיאור נפוץ במקרא ליחס טוב, חמלה והכנסת אורחים (ראו למשל בראשית כד, מט; יהושע ב, יד; שמואל ב' טו, כ ועוד) • וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה - המשנה במסכת ברכות (פרק ט, משנה ה) אומרת: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". החזרה, טובה-רעה-טובה, מלמדת על המעגליות, על ההבנה שהחיים טומנים בחובם טוב ורע שכרוכים זה בזה ומחליפים זה את זה. על כולם מודה המשורר לאלוהים. • שֶׁעָשׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי - בדומה לכהן הגדול שמתוודה ומתפלל על מעגלי קרבה שונים, שמתחילים בו עצמו ומתמשכים אל משפחתו, קרוביו ועמו, כך המשורר מודה על החסד האלוהי שנעשה לו ולבני ביתו, לקרוביו ולידידיו, לעמו ולארצו ולכל העולם ובני האדם. • אֲשֶׁר בָּרָאתָ - משלב גבוה ו"מקראי", אולי מזכיר את הפסוק מספר בראשית (שנאמרים בקידוש) "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) ואת דברים ד, לב "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם". • בַּלָּאט - בשקט (ראו שופטים ד, כא). • טוֹפְפוֹת - הולכות, פוסעות. • עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ - מתקרבות ובאות. העתידות (הדברים שיארעו בעתיד) עתידות (באות) לקראתנו, אלינו לאט ובשקט. • יִהְיֶה לָנוּ טוֹב, טוֹב מִטּוֹב, טוֹב מְאֹד - האם אלו העתידות שמתקרבות או שזוהי תפילתו של המשורר ומה שהוא מאוחל לבת הזוג? ניתן לקרוא כך וכך. טוב מטוב - טוב המגיע מטוב, אולי לפי המדרש במסכת מנחות מן התלמוד הבבלי (דף נג, עמוד ב): "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים [...] מטוב - זה הקב"ה, דכתיב: 'טוב ה' לכל' (תהלים קמה, ט)". • בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר - מוקדם בבוקר, על פי לשון המקרא (ראו שמות טז, כא ועוד). • מִתּוֹךְ, מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה - הבית השני בשיר מאופיין בכפילויות רבות: חרש חרש, אט אט, עתידות עתידות, טוב-טוב מטוב-טוב מאוד. הן תורמות לטון האישי ומלא תשומת הלב של סיטואציית התפילה במיטה, למראה החיוך של בת הזוג (סיטואציה שקרובה מאוד לזו של אמירת תפילת "מודה אני" המסורתית) ומעשירות אותו ברובד לשון חגיגי ובעל היסטוריה ארוכה, למן התורה ועד לימינו.
|