דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שער להגדה של פסח

איילת לזרובסקי

19/11/2018

תקציר המאמר

ה'הגדה של פסח' היא מן החיבורים הנפוצים ביותר בעם ישראל. כאלפיים שנות היסטוריה עומדות מאחורי התפתחות ההגדה, והיא מהווה כלי ביטוי לתולדות העם, ערכיו ותקוותיו. פרשנים ודרשנים רבים מספור התייחסו אליה, אמנים וציירים קישטו אותה, וכנראה לא היה עוד חיבור בעם ישראל שזכה לאהבה ולתפוצה כמוה. הגדה זו, שנאמרת רק פעם אחת בשנה, ניקזה אליה פעילות יצירתית אדירה, שקשה למצוא לה מקבילה. עם ישראל קשור אל ההגדה ומחובר אליה מאז ימי קדם ועד ימינו אלה, בכל הגלויות השונות ואף במדינת ישראל בת ימינו, בה ההגדה היא אחד מן הטקסטים היהודיים המוכרים ביותר בכל קבוצות האוכלוסיה.
ובכן – מהי 'הגדה' זו? מתי וכיצד נוצרה? ומהו סוד קסמה?

לתקציר המלא

​​​​​​​​​​​​​​ה'הגדה של פסח' היא מן החיבורים הנפוצים ביותר בעם ישראל. כאלפיים שנות היסטוריה עומדות מאחורי התפתחות ההגדה, והיא מהווה כלי ביטוי לתולדות העם, ערכיו ותקוותיו. פרשנים ודרשנים רבים מספור התייחסו אליה, אמנים וציירים קישטו אותה, וכנראה לא היה עוד חיבור בעם ישראל שזכה לאהבה ולתפוצה כמוה. הגדה זו, שנאמרת רק פעם אחת בשנה, ניקזה אליה פעילות יצירתית אדירה, שקשה למצוא לה מקבילה. עם ישראל קשור אל ההגדה ומחובר אליה מאז ימי קדם ועד ימינו אלה, בכל הגלויות השונות ואף במדינת ישראל בת ימינו, בה ההגדה היא אחד מן הטקסטים היהודיים המוכרים ביותר בכל קבוצות האוכלוסיה.[1​​]​​
ובכן – מהי 'הגדה' זו? מת​י וכיצד נוצרה? ומהו סוד קסמה?​​
​​
תולדות ההגדה 
ה'הגדה של פסח' איננה חיבור רגיל, שיש זמן ומקום מסוימים בהם נוצר, אלא היא לקט של קטעים שנוצרו בתקופות שונות ונוספו אליה לאורך דורות ארוכים, כך שהיא צמחה והתהוותה שלב אחרי שלב[2​] (ועובדה זו יכולה להסביר מדוע ישנם נוסחים שונים של ההגדה, שכן לא תמיד נוספו אותם קטעים באותו נוסח בכל פזורות ישראל). 
בימי המקדש היו עולים לרגל לירושלים, מקריבים את קרבן הפסח ואוכלים אותו בליל הסדר; אולם איננו יודעים מה נהגו לומר באותו לילה בחיק המשפחה או החבורה. מנין לנו שבכל זאת סיפרו את סיפור היציאה ממצרים? מן הציווי המפורש בתורה בקשר לפסח:

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה', מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ו-ח)
 
אם כך, אחת ממצוות החג היא לספר לדור הבא על יציאת מצרים, שהיא אחד מן האירועים המרכזיים ביותר בתודעה ההיסטורית היהודית; ומתוך מילות הפסוק: 'והגדת לבנך' ניתן להבין מדוע מאוחר יותר, כאשר התגבש טקסט קבוע לליל הסדר - הוא נקרא 'הגדה של פסח'! 
אולם ממתי ידוע לנו על טקסט כזה? רק מסוף ימי בית המקדש השני, כפי שמתועד במשנה, במסכת פסחים פרק י;[3] ​ואלה הם חלקי ההגדה העתיקים ביותר (ובחלק מן המקרים הנוסח שלהם במשנה שונה מן הנוסח המקובל בהגדה).
לאחר חורבן המקדש נוצר צורך להעניק לליל הסדר אופי חדש, ולכן ההגדה מתרחבת ונוספים אליה קטעים שונים בידי התנאים והאמוראים.[4] איננו יודעים מתי נוסף כל קטע, היכן ובידי מי, וגם הסיבה להוספה לא תמיד ידועה, אך ברור שההגדה הולכת ומתגבשת. 
היא בנויה כך שההווה מביט אל העבר: היא מובילה אותנו מהלילה הזה אל ראשית ההיסטוריה היהודית, דרך הירידה למצרים, השעבוד והעבודה בפרך, יציאת מצרים על הנס הגדול שבה, קבלת התורה, הכניסה לארץ ישראל ובית המקדש; והיא חוזרת ומסיימת בזמנם של המשתתפים, ובתפילה לכך שכפי שנגאלנו בעבר - כך ניגאל גאולה שלמה בעתיד. ההגדה רצופה גם בהכרת הטוב כלפי הקב"ה, כשקוראי ההגדה מודעים לכך שלמרות הסבל והצרות (הן של ישראל במצרים והן של הדורות מאז) - הרי שבסופו של דבר "הקב"ה מצילנו מידם"! התפתחות זו מן העבר הקשה אל העתיד המבטיח מביאה לכך שההגדה מסתיימת בתחושת אופטימיות, וכך נחתם ליל הסדר כולו.
המבנה החיצוני של ההגדה מזכיר את הסעודה היוונית-רומית, שבה שתו יין בראשית הסעודה, ובסופה התקיים סימפוזיון [=רב שיח] שנערך בהשתרעות [=הסבה] על ספות וכריות. עם זאת, ליל הסדר וההגדה שנאמרת בו שונים מאד בתוכנם ובאווירה שלהם, והם בעלי אופי יהודי מובהק. 
נוסחים כתובים של ההגדה ידועים לנו רק מימי הגאונים,[5] כשהיא בנויה ומנוסחת באופן שנשמר (פחות או יותר) עד ימינו; ומטרת העריכה והכתיבה הייתה לקבוע נוסח אחיד לכל התפוצות (אף שהייתה למשתתפי הסדר רשות להוסיף סיפורים ודרשות כרצונם).
בימי הביניים ההגדה כמעט שאינה משתנה, ורוב התוספות הן של פיוטים, המרחיבים ומקשטים אותה: אוסף הפיוטים הקרוי 'נרצָה' בנוי ברוב הנוסחים משבעה פיוטים שנוספו להגדות האשכנזיות, ובמהלך השנים חלקם נכנסו גם להגדות בנוסחי עדות המזרח; ומקורם כנראה ברצון להאריך את ליל הסדר. פיוטים אלה לא נכתבו עבור ההגדה אלא יועדו במקור לאירועים אחרים, ונוספו אליה לאחר זמן. בחמשת הפיוטים הראשונים ישנם מוטיבים הקשורים לגאולה, וייתכן שהם נוספו מתוך רצון לסיים את ההגדה בייחול לגאולה העתידית; ושני הפיוטים האחרונים - 'אחד מי יודע'  ו'חד גדיא'  - נוספו אחרונים, ורק במאה ה-19 הפכו לנפוצים. בשני פיוטים אלה (שהם מהאהובים ביותר בהגדה) יש גם מן ההומור, ויש דעה לפיה מטרת הכנסתם להגדה, ודווקא בסופה, הייתה כדי להשאיר את הילדים ערים עד לסוף הסדר. 
תוספת חריגה היא הקללה לגויים שבפסוקי 'שפוך חמתך אל הגויים'​, הנאמרים לאחר ברכת המזון. פסוקים אלה ידועים לנו מנוסחי ההגדות האשכנזיות מן המאה ה-12 ואילך, וכנראה נוספו להגדה בעקבות הפרעות שהתחוללו במסעות הצלב. מנהג זה הלך והתפשט, וכמעט אין נוסח של ההגדה בו אינם מופיעים, אך יש שינויים בכמות הפסוקים בנוסחים השונים (החל מפסוק אחד ועד שבעה-עשר פסוקים), ובסדר אמירתם. 
ובכן, ראינו שההגדה בנויה שלבים-שלבים, רבדים-רבדים, שהלכו והתגבשו עד שנוצרה ההגדה הידועה והמקובלת. אולם זאת יש לדעת - לא לכל קטעי ההגדה מעמד זהה, ולקטעים העתיקים יש מעמד רם יותר מאשר לקטעים שנוספו בימי הביניים, למרות שהחיבור הוא אחד.[6]


הגדה של פסח, תימן, 1800, דיו על נייר, גרוסIMG_0555.JPG
הגדה של פסח, תימן, 1800, דיו על נייר, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב 

חלקי ההגדה
בסופו של דבר, לאחר כל השלבים והתוספות - הפכה ההגדה לטקסט ארוך ומורכב למדי, ובמשך הדורות נעשו ניסיונות שונים לתת כותרות לחלקים השונים, ובדרך כלל בחרוזים כדי שניתן יהיה לזכור אותם בקלות. זהו הניסיון הידוע מכולם, המופיע ברוב ההגדות ואף חוברו לו כמה מנגינות, ונהוג לשיר אותו בתחילת ליל הסדר:

כרפס / יחץ / 
מגיד / רחץ[7] / 
מוציא מצה /
מרור / כורך / 
שולחן עורך / 
צפון / ברך / 
הלל / נרצה  

ניתן להיעזר בהצעה זו ולחלק את ההגדה לארבעה חלקים: 
1. קדש / ורחץ / כרפס / יחץ - מעשים הנעשים בתחילת ההגדה: קידוש, נטילת ידיים (בלי ברכה), אכילת כרפס, חציית המצה האמצעית (מתוך שלוש המצות) לשניים, והטמנת אחד החלקים כ'אפיקומן'. 
2. מגיד - זהו החלק המרכזי ובו עיקר סיפור יציאת מצרים, והוא מורכב מכמה וכמה קטעים שונים, שמקורם בתקופות שונות. 
3. רחץ / מוציא מצה / מרור / כורך / שולחן עורך / צפון / ברך - מה שלפני הסעודה (רחיצת [=נטילת] ידיים עם ברכה, אכילת מצה ומרור); הסעודה עצמה; ומה שבא בעקבותיה (אכילת האפיקומן [שהיה 'צפון'=מוחבא] וברכת המזון). 
4. הלל / נרצה - סיום אמירת ההלל  (שראשיתו נאמרה ב'מגיד'), ופיוטים המסיימים את ההגדה.[8]

ביצוע ההגדה 
לאחר שראינו כיצד נוצרה ההגדה ומהם החלקים שמהם היא מורכבת, ניתן לעבור לדון מעט בדרכים שבהן היא מתבצעת; שכן ההגדה אינה טקסט הנקרא באופן אחיד ומונוטוני מתחילתה עד סופה, והיא בנויה כסוג של מופע, שבו יש לבצע מהלכים שונים.


מקובל כי אחד מן המשתתפים הוא 'עורך הסדר', האחראי על כללי הטקס ועל ההתקדמות התקינה של ההגדה. עיקר ליל הסדר הוא החובה לספר את סיפור יציאת מצרים, וכתוצאה מכך נוהגים לומר את ההגדה כולה בקול רם, כאשר יש מנהגים שבהם עורך הסדר הוא שמקריא את כולה בקול (והקהל משתתף רק בשירים); יש מנהגים שבהם כל אחד מן המסובין מקריא קטע, לפי סדר הישיבה; ויש מנהגים שבהם כולם יחד קוראים את כל החלקים בקול.[9]
ישנן גם פעולות רבות שיש לבצע במהלך קריאת ההגדה: נטילת ידיים בלי ברכה, שבירת המצה והטמנתה, הגבהת קערת הסדר והנחתה, הגבהת הכוס והנחתה, גילוי שלוש המצות וכיסויין, מזיגת ארבע הכוסות ושתייתן, שפיכת מעט יין מן הכוס, הצבעה על הזרוע [='הפסח'], המצה והמרור, ועוד (כאשר לכל עדה יש מנהגים משלה). 
אמירת ההגדה בקול רם והמעשים הנלווים לה מדגישים כי היא נועדה להתבצע ולא רק להיאמר, וכך גוברת תחושת השותפות וההזדהות של משתתפי הסדר עם תוכן ההגדה, כפי שנאמר בהגדה עצמה: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.
ומעניין להיווכח עד היכן הגיעה תחושת הזדהות זו, וכיצד עשה בה שימוש דוד בן גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית דאז, כחלק מנאומו בשנת 1946 לפני הוועדה האנגלו-אמריקאית, שנועדה להחליט בשאלות שנגעו לארץ ישראל ולפליטים היהודים באירופה. וכך אמר:
לפני שלוש מאות שנה ומעלה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה, ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים - וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית - יודע בדיוק באיזה יום הם יצאו, בחמישה עשר בניסן; וכולם יודעים בדיוק, איזה לחם אכלו היהודים: מצות, ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמשה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: 'השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבא בירושלים' - בציון, בארץ ישראל. כך טיבם של יהודים. [10]

אפיית מצות -ירושלים-מוזיאון חצר הישוב הישן. יש אישור.jpg
אפיית מצות בירושלים, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן. 

ההגדה והטף
זוכרים את הציווי 'והגדת לבנך'? יוצרי ההגדה התייחסו לכך ברצינות רבה, והפכו את ליל הסדר ואת ההגדה שבתוכו - גם לאירוע חינוכי, שנועד להעביר לדור הצעיר את התחושה שהוא חוליה בשרשרת ארוכה ומתמשכת, המחברת בין העבר לעתיד. כמה חלקים ומעשים בהגדה באים לתת ביטוי לילדים ולעורר את סקרנותם (כמו המנהג כי את 'מה נשתנה' ישיר צעיר הילדים; או החבאת האפיקומן ועריכת 'משא ומתן' להשבתו; ועוד); וגם כאן ניתן החופש למשתתפי הסדר לשתף את הילדים כיד הדימיון הטובה עליהם. מנהג ידוע הוא להלביש את הילדים בבגדי מסע ולשים צרורות על שכמיהם כדי שיציגו את בני ישראל היוצאים ממצרים, כאשר עורך הסדר [או משתתפים אחרים] שואלים אותם לפשר מעשיהם, והם משיבים. מקובל גם לחלק לילדים אגוזים ושקדים, ועוד ועוד; כל זאת מתוך מטרה ליצור חוויה משמעותית עבור הילדים המשתתפים בסדר, ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד ממנו.[11]
ומעניין לקרוא את הדברים שכתב על כך לא אחר מאשר אורי אבנרי:
חשבתי הרבה על גאונותו של טקס ליל הסדר. שום מומחה מודרני, הבקיא בתורת הפסיכולוגיה, הפרופגנדה [=התעמולה] והפדגוגיה גם יחד, לא היה מסוגל להמציא טקס גאוני יותר. הוא מטביע את חותמו על הילד בגיל הרך, וחודר לרבדים העמוקים ביותר של נפשו הלא מודעת. הוא פונה אל כל החושים בעת ובעונה אחת - הראייה, השמיעה, הריח, המישוש, הטעם. הוא משתף במהלכו באופן פעיל את כל הנוכחים - ובמיוחד את הצעיר ביותר. האמצעי מתמזג עם המסר, הטקס עם התוכן... [ההגדה] היא מלאכת מחשבת של השפעה פסיכולוגית... מי שעבר את חווית הסדר בילדותו, לא ישתחרר ממנה עד סוף ימיו.[12]



פירושים, איורים, תרגומים וחידושים
מאז הדפסתה הראשונה של ההגדה [במאה ה-15] ועד היום, היא שבה ונדפסה מעל 3,000 פעמים, וביותר מ-180 ערים בעולם.
איורים: רבים מאד האיורים והציורים שהתלוו להגדה, החל מן המאה ה-13. הם הוסיפו להגדות לא רק יופי רב, אלא גם רבדים חדשים ופרשנויות מגוונות, ותפיסותיהם של המאיירים והציירים העניקו פנים חדשות לטקסט המסורתי. כמה מן ההגדות המאוירות המפורסמות ביותר הן: הגדת סרייבו מן המאה ה-13; הגדת קויפמן מן המאה ה-14; הגדת 'ראשי הציפורים' (בה ראשי האנשים מעוצבים בדמות ראשי ציפורים) מן המאה ה-14; ועוד ועוד. איורי ההגדה נמשכים עד ימינו, כמו הגדת יעקב שטיינהרדט, ברלין תרפ"ג; או הגדת ארתור שיק, ירושלים-תל אביב תשט"ז; ועוד.    
פירושים: ישנם מעל 500 פירושים להגדה, ונראה שאין זרם והשקפה ביהדות שאין להם ביטוי בפירושים אלה; ופרשנויות אלה הותירו את ההגדה רלוונטית ואקטואלית בכל הדורות, בכל המקומות ובכל מציאויות החיים. חכמים רבים פירשו את ההגדה: ראשונים ואחרונים, בני עדות המזרח ואשכנזים, בכל השקפת עולם, בכל תפוצה ובכל תקופה. פרשנויות להגדה נכתבות גם עכשיו, ובכל שנה מתפרסמות כמה וכמה הגדות עם פרשנויות חדשות.  
תרגומים: ההגדה תורגמה ליותר מ-30 שפות, ובהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, יוונית, צ'כית, דנית, ועוד ועוד.  
חידושים: בעקבות השינויים הרבים שעבר עם ישראל בדורות האחרונים, היו שסברו כי יש לשנות גם את ההגדה, ואלה כמה דוגמאות: * הגדות שניתן לכנותן 'ישראליות' (והן נפוצות מאד בשנים האחרונות) - כשהכוונה להגדות המכילות את כל הטקסט המסורתי, אך לצדו מופיעים קטעי הגות מתאימים, שירים ישראליים, הצעות להפעלות לילדים; ועוד ועוד תוספות. * 'הגדות הקיבוצים' - לפחות 1000 הגדות שונות שהוצאו בקיבוצים מאז שנת 1935, כשברובן מוזכרים אירועי הדורות האחרונים - הציונות, השואה, תקומת המדינה, מלחמות ישראל, ועוד. מושם בהן דגש רב על פסח כחג האביב וכחג בעל משמעות חקלאית, ומובאים בהן שירים וקטעי הגות. יש בהגדות אלה מיזוג בין הטקסט המסורתי לבין טקסט חדש, ברמות שונות של שילוב. * ההגדה הצבאית - המנסה לק​בוע הגדה אחידה לכל עדות ישראל, הן בנוסח והן במנהגים. הגדה זו יצאה לאור על ידי הרבנות הצבאית הראשית, מתוך רצון ליישם את 'כור ההיתוך' גם על הטקסטים העתיקים. * ועוד ועוד הגדות רבות, המבטאות תפיסות עולם שונות ומגוונות. 

רוח ההגדה
ההגדה של פסח היא, כאמור, אחד הטקסטים המוכרים והאהובים ביותר במסורת היהודית, ולאורך הדורות כולם היא זכתה לכך שעסקו בה, למדו ולימדו את תכניה, פירשו, איירו ותרגמו אותה, הלחינו את שיריה, ועוד ועוד. אולם השפעת ההגדה על העם היהודי חורגת מן הטקסט הכתוב בה ומן הלילה היחיד בו היא נאמרת: היא מהווה גם מעין מגדלור בתקופות חשוכות, משמשת קרן אור באפילה, ומעניקה תקווה גם במצבים הנראים חסרי סיכוי. 
כך למשל כתב הרב סיני אדלר על ליל הסדר שלו בהיותו אסיר במחנה הריכוז מאוטהאוזן:  
היה זה הפסח הראשון שהיה עלי לבלותו במחנה ריכוז... לאחר המפקד שנערך לפנות ערב, ולפני כניסתנו לצריף ללינה, הייתה בידנו שהות מה ויכולנו להסתובב ברחבה שלפני הצריפים. ביקשתי מאחד הבחורים שיטייל איתי קצת ובזמן ההליכה הלוך ושוב אמרנו בעל פה קטעים מן ההגדה, עד כמה שהיו זכורים לנו. ליל סדר מיוחד במינו, ללא מצות ויין, ללא סעודת חג שבה מסובין כל בני המשפחה לשולחן אחד, אלא ליל סדר בהליכה. גופותינו היו מושפלים ומשועבדים, אולם את רוחנו לא יכלו שוב לשעבד... כי למרות הכל הרגשנו את עצמנו בני חורין. וזכורני כשאמרנו 'לשנה הבאה בירושלים' הייתה בקשה זו, שאמרנוה בכוונה עמוקה - בקשה שבקעה מעמקי הלב, כי מי כמונו עוד הרגיש עד כמה חסרה הייתה לנו ירושלים, ותקוותנו זו - הייתה נחמתנו.[13]

וכמה עשרות שנים אחר כך סיפר נתן שרנסקי על ליל הסדר שלו בהיותו בצינוק:
לא זכרתי את הטקסט של ההגדה אלא במעומעם, לא הייתה מצה וגם לא מרור, ולא הגדה לקרוא ממנה. הייתי היהודי היחיד שהשתתף בסדר, בעצם הייתי האדם היחידי בחדר, אבל כל זה לא הפריע לאורחיי מבחוץ. סיפרתי לשניים מעמיתיי האסירים את סיפור יציאת מצרים דרך חריץ קטן בצינוק שאליו הושלכתי, ולמרות שלא היו יהודים הזדהו עם המסר האוניברסאלי של הסיפור. הסיבה הייתה פשוטה. קבוצה מבודדת זאת של מתנגדי המשטר כבר טעמה את יכולתה של החירות לעצב מחדש את הפרט, והבינה את הכוח הטמון בה: היכולת לשנות חברה שלמה. הם לא היו זקוקים לתזכורות. הרעיון שאומה של עבדים יכולה לזכות בחירות ולהביס את המעצמה החזקה ביותר בעולם, היה עבורנו לא אגדה עתיקה אלא אמת נצחית.​[14]


אם כך, ההגדה אמנם נוצרה כדי לספר את סיפור יציאת מצרים ולהעבירו לדורות הבאים, ואף עמדה בכך בהצלחה מרובה ביותר; אולם מתברר שהיא הרבה יותר מכך - היא הפכה למודל להזדהות והעניקה תקווה ומשמעות; ונדמה כי לא בכדי אמרו חז"ל (כפי שמופיע גם בהגדה עצמה): "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים - הרי זה משובח!"


​-------------------------

[1] ​ראו למשל, את דבריו עדי אופיר, פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב: "[ההגדה] היא אחד הטקסטים הפופולאריים ביותר בתרבות היהודית הישראלית... טקסטים מן ההגדה נלמדים בבתי הספר ומופצים בעזרת פזמונים. חיילי צה"ל חילוניים משתתפים... בטקס הדתי-הצבאי של הסדר... כל זה הופך את ההגדה, בשביל יהודי חילוני בישראל, לטקסט המוכר וה'שימושי' ביותר מכלל הטקסטים שייצרה התרבות היהודית הרבנית" (מתוך המאמר 'הגדה של פסח: מקרא מפורק', המופיע בספרו 'עבודת ההווה: מסות על תרבות ישראלית בזמן הזה', תל אביב 2001). ואכן, סקרים עדכניים מעלים כי הרוב המוחלט של האוכלוסיה היהודית בארץ (למעלה מ-90%!) חוגגים את ליל הסדר וקוראים בו מן ההגדה, במינונים שונים. 

[2]​​ ראו למשל במאמרו של אביגדור שנאן, 'כך הגענו מההמנונות של פילון איש אלכסנדריה', שהתפרסם בעיתון 'הארץ' לקראת פסח בשנת 2006, וכן במאמרו של אבי הראל, 'הגדה של פסח - מהמקור במשנה עד ההגדה הקיבוצית', באתר 'ייצור ידע'.

[3]​​ ניתן לקרוא את נוסח הפרק באתר כאן.

[4]​​ ניתן לקרוא על התנאיםוהאמוראים באתר "לקסיקון לתרבות ישראל": [תנאים], [אמוראים]

[5]​​ על הגאונים ראו למשל באתר 'דעת'.

[6]​​ דוגמה לכך ניתן למצוא, למשל, בתשובה של הרב יעקב אריאל, שהיה רב העיר רמת גן,  שבה חילק את קטעי ההגדה לשלוש רמות חשיבות.

[7]​​ ולא 'רחצה' כפי שמקובל לומר, שכן כך צריך להיות לפי החרוז (ורחץ, יחץ, רחץ).

[8]​​ ובכמה מנהגים מסתיים ליל הסדר אחרי ה'הלל' ואין כלל 'נרצה', או שמופיעים רק חלקים ממנה.

[9]​​ ראו למשל טעימה מליל הסדר במסורת הודו-קוצ'ין, באתרנו.

[10]​​ הציטוט לקוח מתוך אתר 'המכון למורשת בן גוריון'.

​לגיליון "דבר" שבו התפרסמו הדברים, ראו בדף השני כאן. וזהו צילום גיליון העיתון 'דבר' מן היום שלמחרת הנאום, בו התפרסמו הדברים [בדף השני, תחת כותרת-המשנה 'השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין'].

[11]​​ ורבות נכתב על נושא זה, ראו למשל במאמרו של הרב יעקב אפשטיין, 'אמצעים דידקטיים ששוקעו בהלכות ומנהגי ליל הסדר', באתר 'מכללת אורות ישראל'..

[12]​​ בגיליון מעריב של ערב פסח, תשנ"א 1991.

[13]​​ מתוך ספרו 'בגיא צלמות', ירושלים תשל"ט, עמ' 54-53.

[14]​​ מופיע בתוך 'הלילה הזה - הגדה ישראלית', בעריכת מישאל ציון, ירושלים תשס"ד, עמ' 158.​


​​