מבנה הפיוט מורכב מאוד ודרכי אמירתו במנהגי אשכנז מסבכות את מבנהו עוד יותר. במקורו, הוא עשוי בתבנית המכונה 'קִיקְלָר'. התבנית, שמקור כינויה בשפה היוונית (קיקלוס – מעגל), מבוססת על מחרוזות משולשות (תלת-טוריות), המסודרות בסדר אקרוסטיכוני כלשהו (בדרך כלל – אקרוסטיכון אלף-בית); אלא שהללו נקטעות מדי שלוש מחרוזות, לטובת אמירת מחרוזת משולשת (תלת-טורית) אחרת, המנותקת מרצף השרשור הרגיל של הפיוט, ובנויה לפי עקרון שונה, כשכל אחת מהן נחתמת במילה 'קדוש' (המכינה לאמירת ה'קדושה', ונועדה כנראה למענה-הקהל על דברי החזן והמקהלה). לעתים המחרוזת החריגה קבועה, ומתפקדת כמעין 'פזמון חוזר' (ומכאן אופיה המעגלי של התבנית), אך לעתים היא מתחלפת; בפיוט שלפנינו, התחלופה המקורית מופלגת ביותר ומגיעה לשבע (!) פעמים.
ואולם, המעיין בפיוט כפי שהוא מודפס במחזורים בימינו, לא ימצא כמעט דבר מכל הנאמר לעיל; לפנינו לכאורה רק שבע מחרוזות, שאין בהן אקרוסטיכון אלף-ביתי כלל, ואף לא קטיעה פתאומית של מבנה אחד והחלפתו באחר. ואכן, מתברר ששבע המחרוזות המשמשות כיום בפינו אינן אלא המחרוזות ה'קוטעות' בלבד – בעוד שעיקר הפיוט, האוחז עשרים ואחת מחרוזות (כמניין אותיות האלף-בית, חסר אות אחת, לשם החלוקה המשולשת) – שאמורות היו להיקטע לטובת המחרוזות 'שלנו' – שוב אינו נאמר. כך הפכו הפזמונות-החוזרים למעין 'כותרות' של הפיוט, והללו שרדו גם כשהפיוט עצמו חדל מלהיאמר; תופעה זו מוכרת גם בפיוטים דומים לו מאשכנז של ימי הביניים.
